פָּרָה א׳ · ד׳

חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְעוֹלוֹתֵיהֶן, חַטַּאת הַיָּחִיד וַאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁלשִׁים וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁלשִׁים. וְאִם הִקְרִיבוּם בְּיוֹם שְׁמִינִי, כְּשֵׁרִים. נְדָרִים וּנְדָבוֹת, הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח, כְּשֵׁרִים מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה, וְאַף בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה פָּרָה א׳ ד׳, מתוך מסכת פָּרָה שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

וחכמים אומרים עגלה ערופה כשרה אפילו בת שתים. וכל שכן בת שנתה, אלא דאפילו בת שתים עגלה היא. ואע״ג דקיימא לן כל מקום שנאמד עגל, בן שנה הוא, סברי רבנן שאני עגלה ערופה דכתיב בה (דברים כ״א:ג׳) עגלת בקר, ולא כתיב עגלה סתם:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

אמרו חטאת הצבור ועולותיהם לא ירצה בזה כל חטאת צבור וכל עולות צבור כי יש מהן שהן פרים ואילים כמו שהתבאר בפסוק וכבר זכרנו זה בפתיחת סדר קדשים ואמנם ירמוז אל כבשי עולה ושעירי חטאת של צבור וכאשר תעיין כל הקרבנות אשר הם מסודרים בפתיחת קדשים תמצא כל חטאת יחיד הדיוט מן הבהמה כשבה או שעירה וכן אשם נזיר ואשם מצורע הם כבשים. ואמר אם הקריבם ביום השמיני יצא זה לשון התורה (ויקרא כ״ב:כ״ז) ומיום השמיני והלאה ירצה ואמר בבכור (שמות כ״ב:כ״ט) ביום השמיני תתנו לי ואמרו אמו אמו לגזירה שוה מה אמו האמור בבכור כשר לשמיני עצמו אף אמו האמור כאן כשר לשמיני עצמו וזה שהתיר הקרבתו בדיעבד אבל לכתחלה לא תקרב אלא מיום שלשים לאמרו והלאה ירצה אמנם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים כמו שביארנו בחמישי מזבחים:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

חטאות הצבור ועולותיהן. כתב הר"ב חטאות הצבור כגון שעירי ר"ח ושל מועדות ועולותיהן כולהו בני שנה נינהו. וכ"כ הר"ש. וז"ל הרמב"ם אמרו חטאות הציבור ועולותיהן. לא ירצה בזה כל חטאות צבור וכל עולות צבור. כי יש מהן שהן פרים ואילים. כמו שהתבאר בפסוק. ואמנם ירמזו זה אל כבשי עולה ושעירי חטאות של ציבור. ע"כ:

ואשם נזיר ואשם מצורע. הם כבשים. הרמב"ם:

מיום שלשים והלאה. סברא בעלמא. וכן נראה מלשון הר"ב בדבור והפסח. שכתב לא חשו חכמים וכו'. ואע"פ שלהרמב"ם נתבאר שם טעם אחר. מ"מ הא דאוקמינן אשלשים אינו מפורש בכתוב:

ואם הקריבו ביום שמיני כשרים כו'. כתב הר"ב ומיהו במידי דחובה מצוה מן המובחר כו' לאמרו והלאה ירצה. הרמב"ם:

הבכור והמעשר והפסח כשרים כו'. כתב הר"ב והפסח אע"ג וכו' משום דנסבי לפי נפשות כו' וכ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב א"נ נ"ל שהיו צריכים טלאים הרבה לכל ישראל. ושמא לא ימצאו כל כך טלאים מבני שלשים ואילך. ואוקמוה אדאורייתא. ועוד לפי שזמנו בהול. ע"כ. ולא פירשו דבר בבכור ומעשר. וז"ל הרמב"ם הבכור התבאר בו ביום השמיני תתנו לי. והמעשר והפסח נשתוו עמו במתן דמים. כמו שבארנו בחמישי מזבחים. ע"כ:

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · פָּרָה א׳ ד׳

א׳
וחכ"א עגלה בת שתים וכ"ש בפחות. דאע"ג דכל מקום שנאמר בתורה עגל היינו תוך שנה [כר"ה ד"י ע"א]. שאני עגלה ערופה. דכתיב בה עגלת בקר. דמשמע אפילו היא כבר בקר:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · פָּרָה א׳ ד׳

א׳
ורב"א כתב דלמ"ד פלג גס ספיקא הוה אי כבש אי איל. ולפיכך בנדר להביא איזה מהן שירצה. כשר להביא זה. ולמ"ד נקוד דוקא בנדר להביא מן צאן. יכול להביא זה. ולמ"ד פרכדיגמא גם בכלל מין צאן אינו אלא בריה בפני עצמה היא. ותמהני א"כ במה פליגי ר' יוחנן ובר פדא אי ספיקא הוא או בריה בפ"ע [כחולין כג"א]. הול"ל דפלוגתא דתנאי היא. ותו דהרי סיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. הרי בהא ליכא פלוגתא. וע"כ דכ"ע ס"ל הכא. דמביא נסכי איל. אלא דלר"ט דס"ל פלגס ספיקא הוה. מייתי נסכי איל ומתני. דאי איל הוא הרי נסכיו. ואי כבש. יהיה מותרם נדבה. ולבן עזאי דס"ל שהוא ספק מין צאן. נמי מצריך נסכי איל. ומייתי ומתני שאם הוא איל מוטב. ואם מין צאן. יהי' כל הנסכים נדבה. ולר' ישמעאל דס"ל אפילו מין צאן אינו. ואפ"ה כשר להביאו ואינו חולין בעזרה מדרביי' קרא במלת או לאיל. וא"כ מהאי טעמא יביא עמו נסכי איל וא"צ להתנות כלל. דמאותו קרא דמרבינן לי' שיהיה מותר להביאו. דהיינו מדכתיב או לאיל. מהך קרא גופא ילפינן נמי שיביא עמו נסכי איל ודאי. כך צ"ל לדברי רבינו הנ"ל זצוק"ל. א"כ ק' מה מקשה הש"ס התם לבן פדא במה מתני. אי בספק בריה אי בספק כבש ואיל. אדמקשי הש"ס הכי. טפי הו"ל לאקשויי כמאן ס"ל לבר פדא. אי כר"ט או כבן עזאי. וממילא נדע האיך יתנה. ותו ק' סוגיא דמנחות [דצא"ב] דמקשה הש"ס לבר פדא דס"ל ספיקא הוה. וע"כ דס"ל דמייתי נסכי איל ומתני. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. וק' ממ"נ מה מקשה הש"ס. אי ס"ל להש"ס כדברינו הנ"ל דהא דתני בסיפא הקריבו מביא עליו נסכי איל ד"ה היא. א"כ מדמקשי לבר פדא טפי הו"ל לאקשויי לר"ט ולבן עזאי. דהרי גם הם ס"ל דספיקא היא. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. ואי ס"ל להש"ס דסיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. רק דברי ר' ישמעאל היא דס"ל כר' יוחנן דבריה בפ"ע היא. אבל לר"ט ולבן עזאי באמת לא יביא כלל נסכים. א"כ בר פדא דה"ל כחד מהנך תרתי. ודאי דס"ל נמי כחד מהנך ולא יביא נסכים כלל עליו. אע"כ דהנך תנאי דמתני' לאו בבריה וספיקא פליגי. רק דכ"ע ס"ל כר' יוחנן דבריה בפ"ע היא. ולהכי שפיר מסיק תנא אליבא דכ"ע דאם הקריבו מביא עליו נסכי איל מדרביי' קרא במלות או לאיל. והא דאשמעינן תנא האיך ובאיזה שם קרא לו כל חד מהנך תנאי. מילתא בעלמא קאמר. ומשום דחייב אדם לומר בלשון רבו [וכעדיות פ"א מ"ג]. הזכיר ג' השמות שקראו לו:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · פָּרָה א׳ ד׳

א׳
חטאות הצבור כו'. עי' א"ר מה שהביא בשם הת"כ. וכבר הביאו גם רש"י ביומא (ס"ה ב'). ומה שהעלה הרל"צ בצ"ע ממנחות. עי' כ"מ ומל"מ בפ"א מהל' מעה"ק הי"ד. ומש"כ הא"ר דהא דאמר בהת"כ יהיה לרבות שעירי רגלים. הוא משום דיהיה בגימטריא שלשים במספר שעירי הרגלים ודר"ח. קשה דכולם הם ל"ב לבד שעיר המשתלח כדחשיב להו בתוספתא ריש שבועות. והוא עם שעיר הפנימי דיוה"כ ושעיר הבא בגלל הלחם בעצרת (ועי' תוס' ר"ה ח' ב' ד"ה שהחדש):
נחלת הכלל · Vilna Edition