כְּבָשִׂים, בְּנֵי שָׁנָה. וְאֵילִים, בְּנֵי שְׁתַּיִם. וְכֻלָּם מִיּוֹם לְיוֹם. בֶּן שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ אֵינוֹ כָשֵׁר לֹא לְאַיִל וְלֹא לְכֶבֶשׂ. רַבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוּ פַּלְגָּס. בֶּן עַזַּאי קוֹרֵהוּ נוֹקֵד. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוּ פַּרְכָדִיגְמָא. הִקְרִיבוֹ, מֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל, וְלֹא עָלָה לוֹ מִזִּבְחוֹ. בֶּן שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד, הֲרֵי זֶה אָיִל:

בת שתי שנים. דלשון פרה משמע דקשישא טפי מעגלה:

וכולן מיום ליום. רצה לומר י"ב חדש והיא הסברא המשתמשת בה ולשון התוספתא (פ"א) וחכמים אומרים מאחד בניסן לאחד בניסן מט' באב לט' באב נתעברה שנה נתעברה לו וזאת היא הכונה מיום ליום. ואלה השמות אשר יקראו כל אחד מהן כולם ענין אחד והוא שיצא מגדר מה ולא הגיע לגדר שאחריו אבל נשאר בין שני הגדרים. ומאלה השמות יש מהן לשון יוונית ויש מהן ארמי פלגס מלה מורכבת פלג גס רצה לומר העדר הגדר: ונוקד רועה צאן וגזרתו אשר היה בנוקדים: פרכדיגמא מלה יונית כונתה דומה לשולטן חדש שחידש מטבע ופסל המטבע הראשון כן זה עד שיהיה כבש היה כשר מעתה יצא מכלל כבש ולכלל איל לא בא ונסכי איל הן שליש ההין כמו שבארנו פעמים רבות:

וכולם מיום ליום. כתב הר"ב דבתר שנתן אזלינן. דאמר קרא כבש בן שנתו. שנה שלו. ולא שנתו של מנין עולם. גמרא ספ"ה דנדה דף מ"ז. ומ"ש הר"ב וכן באילים בן שתי שנים אינו כשר לא לאיל דאינו כו' בפי' הר"ש ליתנהו אלו הד' מלות (אינו כשר לא לאיל) דהוא יותר נכון שנמשך הכל למה שכתב וכן באילים בן שתי שנים. ובא לפרש דקאי על ל' יום. דהא בן שתי שנים לא בעינן שיהיו שלמים. וכן מסיום הר"ש. משנה שניה שלו ולא של מנין עולם ע"כ. מ"מ לא שלחתי יד להגיה לפי שאפשר ג"כ דמאי דכתב הר"ב אינו כשר כו' הוא דבור חדש. ואתה תבחר ולא אני:

לא לאיל. לשון הר"ב דאינו נחשב איל עד שיכנס שלשים יום משנה שניה לו. וכן לשון הר"ש. וכלומר עד שיכנס שלשים יום שלמים. ולפיכך לא נחשב איל עד יום ל"א. ומ"ש הר"ב שניה לו. לשון הר"ש שניה שלו. ולא של מנין עולם:

מביא עליו נסכי איל. כתב הר"ב נפקא לן מדכתיב או לאיל לרבות את הפלגס. בפ"ק דחולין דף כ"ג. ופירש"י דכתיב בפרשת נסכים בשלח לך או לאיל* וגו' או לרבות את הפלגס בנסכים הללו. ע"כ. וכלומר דכיון דכתיב או במשמע כאילו כתיב או הא או הא. והוה מוקדם עוד אחר והוא הפלגס. כאילו נכתב לפלגס או לאיל. אבל במסכת מנחות פרק שתי מדות (מנחות דף צ"א.) כתב רש"י וז"ל דכתיב או לאיל תעשה מנחה למה לי. לכתוב וכי תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין. ואנא ידענא דהיינו איל דצריך שני עשרונים אלא לרבות. ע"כ. וכלומר שכבר מפורש בפרשת המוספים שבסדר פינחס. דלאיל מביא שני עשרונים והוה סגי אפילו כי לא לכתוב כלל או לאיל. אלא סתמא וכי תעשה וגו':

לא עלה לו מזבחו. אם היה מחויב איל לבדו )[ג] או כבש לבדו. רש"י פ"ק דחולין שם:

[*ויום אחד. עיין מ"ש בזה בס"ד במשנה ד' פ"ה דנדה]: