לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד. כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, מֻתָּר:

מצטרפין בנותן טעם. שצריך בקדרה בלח כדי לבטל טעם שתיהן יחד:

כשנפל חלק אחד ביותר ממאה חלקים ונתן טעם וחזר הכל מדומע זהו להחמיר וכשנפל חלק אחד בפחות ממאה ולא נתן טעם ונשאר הכל מותר כמו שנזכר זהו להקל הנה נתבאר לך שאנו אומרים בתרומה וחבריה תעלה באחד ומאה מין במינו ובתנאי שלא יהיה מחמץ ולא מתבל אבל אם היה מחמץ או מתבל אוסר בכל שהוא כמו שבארנו אבל מין בשאינו מינו לא נחוש בו אלא לנתינת טעם בלבד וכמו כן בערלה ובכלאי הכרם וכלל הדברים באלו הדינים בזה הענין שכל דבר איסור שלא נתנו בו שיעור אלא נאמר בו אוסר בכל שהוא כמו יין נסך ומה שמנה מן הדברים במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל מה שנתנו בו שיעור כגון אמרם ברוב האיסורים בששים ואמרם בתרומות במאה וא' ואמרו בערלה ובכלאי הכרם במאתים ואחד מין במינו נקפיד על אותו שיעור אלא אם היה מחמץ או מתבל כמו שבארנו ומין בשאינו מינו בנותן טעם (אם) כן יהיה בעיקר ולא ישתבש עליך בשום פנים בכל איסורים שבתורה מין בשאינו מינו בנותן טעם ועוד יתבאר לך זה במסכת ע"ג ובחולין וכיון שזכרנו אחד מששים אומר לך האסמכתא שסמכו עליה החכמים והוא מאמר השם יתברך באיל נזיר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל (במדבר ו׳:י״ט) ואמרו (חולין דף צח:) כי שיעור הזרוע בעצמותיו ובבשרו מן הכבש בכללו בעצמותיו ובבשרו חלק אחד מששים והכל נתבשל בכלי אחד ועם כל זה לא אסר זה הזרוע לכל האיל אבל אוכלין אותו בעליו:

כגון גריסין וכו'. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ"ש הרמב"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו':