ברטנורא
רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15אינן מצטרפין. אפילו לאסור הקדרה בנותן טעם, כיון דשני שמות נינהו. אלא אם יש בקדרה לבטל טעם הערלה בפני עצמן, וטעם כלאי הכרם בפני עצמן, הכל מותר:
נחלת הכלל
עׇרְלָה ב׳ · ו׳
וּלְמָה אָמְרוּ כָּל הַמְחַמֵּץ וְהַמְתַבֵּל וְהַמְדַמֵּעַ לְהַחֲמִיר, מִין בְּמִינוֹ. לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. כֵּיצַד, שְׂאֹר שֶׁל חִטִּים שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּים, וְיֵשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה וּבֵין שֶׁאֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בּוֹ לַעֲלוֹת בְּמֵאָה וְאֶחָד, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, אָסוּר:
הטקסט מוצג עם ניקוד
על המשנה הזו
משנה עׇרְלָה ב׳ ו׳, מתוך מסכת עׇרְלָה שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.
כל המפרשים
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12לפי שאמר במה שקדם המחמץ והמתבל והמדמע לא ביאר שזה הוא במינו בלבד שאל ואמר ולמה אמרו כל המחמץ וכו' והתשובה מובלעת בדמיון ר"ל באמרם כיצד וכאילו אמר אמת שכן הוא לא יהיה מדמע להחמיר אלא במינו ומה שאמרתי אני במה שקדם כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה הוא על זה הדמיון שאור של חטים שנפל לתוך עיסה של חטין וכו' ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ ויש בו כדי לעלות בא' וק' שמוציא שיעור החלק שנפל כמו שנתבאר:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17ולמה אמרו. פי' הר"ב כמו ובמה אמרו. והלמ"ד שמושית וקריאתה בשו"א והמ"ם פתוחה:
שאור של חטים וכו'. וה"ה בשאר מין במינו שאינו מחמץ איכא לאשכוחי להחמיר. דלעולם בעי מאה ואחד. דהא לא יכול למיקם אטעמא. אלא דבמחמץ הוי חומרא טפי. דלעולם אינו עולה בפחות ממאה ואחד. ומשכחת לה נמי דאפילו במאה ואחד אינו עולה. [*אבל להרמב"ם. א"צ לזה שהוא מפרש למתניתין דהכא נמי דה"ק כל המחמץ והמתבל הוא מדמע בתרומה. והר"ב שהעתיק לעיל שטת הרמב"ם לא הוה ליה להעתיק כאן שטת רש"י והר"ש]:
אין בו לעלות וכו'. כתב הרמב"ם ונשאר עוד חלק ג' והוא שאין בו כדי לחמץ. ויש בו כדי לעלות באחד ומאה. שמוציא שיעור החלק שנפל. כמו שנתבאר:
נחלת הכלל
תפארת ישראל - יכין · עׇרְלָה ב׳ ו׳
א׳
ומצטרפין זה עם זה דב' איסורים שטעמן שוה ושיעורן להתבטל שוה אף דשמותיהן מחולקין מצטרפין למלקות בכזית ולאסור בר' ביבש ובלח בס' מיהו דוקא בנפלו מעורבין אבל בזא"ז מבטלין זה את זה וכמ"ג דאף למה דקיי"ל כמ"ד חנ"נ אף באיסורים דלאו בו"ח. אפ"ה ביבש ביבש אף בבו"ח א"א חנ"נ ובלח בלח דוקא בשאר איסורים והפ"מ א"א חנ"נ [י"ד סצ"ב]. אבל ב' איסורים שאין טעמן שוה כחלב ודם שנפלו לקדירה אפילו בנפלו מעורבין מבטלי' זא"ז [י"ד צ"ח ס"ד]:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · עׇרְלָה ב׳ ו׳
א׳
בתוי"ט ד"ה ולמה והמ"ם פתוחה. במחכ"ת ל"ד כי צ"ל קמוצה כדינו לפני אותיות אה"ר עי' תל"ע מ"נ בדין דחיק:
ב׳
בתוס' רע"א אות י"ב הביא בשם הר"ן בע"ז דהטעם דנקרא מב"מ אף דחלוקין בשמא ובטעמא משום דעיסה ראויה להמתין ותעשה שאור כו' ע"ש. ובזה מתיישב שפיר מדוע לא צייר התנא לקמן במ"ז כגון שאור של חטים תוך עיסה של שעורים כמו במשנה זו. (והתוי"ט הרגיש וכ' וה"ה כו' וזהו דוחק) דכיון דעיסה ראויה ליעשות שאור הו"ל כחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהוה מב"מ לרבא שם. אך ק"ק לפ"ז מדוע בציור מב"מ נקיט תוך עיסת חטים אף דשעורים נמי. וכן לאביי תשאר הקושיא מדוע לא צייר על מבשא"מ שאור בעיסה. ומה שעיין בתור"ע על סברת הר"ן הלזו מהא דחמרא לגו חלא דלרבא בנ"ט. הא סוף החמרא לירד למטה ויהפך לחלא. נ"ל דלק"מ דקיי"ל כר"ח במנחות (כ"ג) דאזלינן בתר מבטל (וכדפסק הרמב"ם בספ"א מהל' אה"ט) דהיינו הרוב אם אפשר לו להיות כבטל דהוא המועט ה"ל מב"מ. ולהכי כיון דהעיסה דהיא הרוב תהיה כמו שאור המועט הו"ל שפיר מב"מ. אבל בתר בטל לא אזלינן ולהכי בחמרא לגו חלא אף דחמרא הבטל סופו להיות חלא כיון דחלא המבטל א"א לו להיות חמרא הוה מבשא"מ. אך הא יש לעיין איך תתיישב הך מתניתין אליביה דרח"נ שם דס"ל דאזלינן בתר בטיל וע"ש (כ"ב ב') בתד"ה ור"י:
נחלת הכלל · Vilna Edition