אֹהָלוֹת ח׳ · ג׳

שידה. תיבה גדולה של עץ כמין ארון:

אמרו שאין להם שולים ואין מחזיקים. אין ענינן שיהיו שוות הקצוות יחד אבל שתהיה עודפת האחת על האחרת לפי מה שהשרשנו בחמשה עשר מכלים: ואמר שאין עשויין אהלים. כמו שיהיו שטוחין על חלון שבין בית לעליה או בין גגה הוא דקיימא לן שיריעה וסדין שפרוסה בין שני בתים [אינה] חוצצת. ועשויים כאהלים היא שנויה לקמן בהלכה חמישית בפט"ו שהם אז (לא) יחוצו. וכן אם נתפשטו על הטומאה ועל הכלים שם יטמאו הכלים ולא יחוצו למה שלמעלה מהם אפילו היה אהל בשווי ממנו על הארץ: ובהמה וחיה שמתו ואוכלים טמאים. כולן טמאים וכבר ביארנו שהשרש אצלנו שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה יתטמאו במת וטמא אינו חוצץ כמו שקדם: ואמרו מוסף עליהן הרחים של אדם. ר"ל שהן נוספים על הפך הדברים אשר נאמר בהן מביאין וחוצצין לפי שהוא [בד"י הגי' הפכיים] הפסד להן להשתנות הענין בו והוא מביא ולא חוצץ ונוסף רחים של אדם ר"ל של יד שהוא ג"כ אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא אינו חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים שהן חוצצין לפי שמתנאי הדברים החוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו כמו שביארנו בששי מזאת המסכתא:

אלו מביאין ולא חוצצין. וכן נמי השנויין בריש פ"ו:

שאין להם שולים ואינן מחזיקים כו'. אין ענינן שיעדר השני ענינין יחד. אבל כל זמן שנעדר א' מהן לבד לפי מה שהשרשנו בט"ו מכלים. הרמב"ם בנא"י:

שאין עשויין אהלים. לשון הר"ב אין נטועין כעין אהל. ולשון הר"ש אין נטויין. ומכל מקום אין להגיה בלשון הר"ב שהרי רש"י מפרש בלשון אחד כאהלים נטע כשמים המתוחים כאהל:

ואוכלים טמאים. שהשרש אצלינו [שדבר טמא אינו חוצץ ואין רצונו באמרו אוכלים טמאים] שכבר נטמאו קודם אבל אם היו מוכשרים הנה הם מביאין ואינם חוצצין לפי שכאשר היו בחלון או נעשה מהן מחיצה מיטמאו במת. וטמא אינו חוצץ כמו שקדם. הרמב"ם:

מוסך. עליהם הרחים של אדם. פי' הרמב"ם בנא"י דלהכי קתני מוסף לפי שאלו כולן דמביאים ולא חוצצים הן הן מאותם שאמר בהם מביאים וחוצצים משא"כ רחים שאינן מאותן ששנויין כבר. לפיכך אמר מוסף. ע"כ. ומצאתי כדברים האלה גם כן בדברי מהר"ם:

הרחים של אדם. אם היה על ארובה שבין בית לעליה או בחלון שבין שני בתים שהוא [אינו] חוצץ אם לא שם אותו כמו אבן מהאבנים. שהן חוצצים. לפי שמתנאי הדברים שחוצצים שלא יהיה דעתו לפנותו. כמו שבארנו בששי מזאת המסכתא. הרמב"ם:

של אדם. כתב הר"ב למעוטי רחים של בהמה כו'. וכך כתב הר"ש. וכתב מהר"ם. והא דלא תנא ברישא רחים של בהמה נ"ל דתנא ושייר. ואע"ג דתני אלו. יש מקומות דתני אלו. ושייר. אי נמי י"ל דבכלל שידה תיבה מגדל הם. מיהו רחים של אדם לא דמו לשידה כו'. דפחותים מארבעים סאה להכי תנייה בסיפא. ע"כ: