אֹהָלוֹת ח׳ · ב׳

וחוצצים. אם הטומאה תחתיהן מצילין אדם וכלים שעל גבן, לפי שהן חוצצים בפני הטומאה. וכן אם טומאה על גבן מבחוץ, מצילין כלים שתחתיהן:

זיזין וגזריות. הם [גי' יעב"ץ אריחים] הבריחים או אבנים הבולטים היוצאים מן הכותל ותרגום יציע זיזא וגזיריות מאמר הבנין והגזרה והזיז לה תוספת ממה שימשך לארץ כזה והגזרה ממה שימשך לשמים כזה ושובכות. קיני היונים היוצאי' מן הכותל: ושקיפים. תוספת ההרים ותרגום (ישעיהו ב׳:כ״א) סעיפי הסלעים שקיפי (סלעיא) [כפיא]. והסלעים. האבנים הבולטות מכתלים: והגהרים. הוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה (מלכים א י״ח:מ״ב): והשננים. קבוץ שן הסלע והוא קצה ההר: וסככות ופרעות. כבר בארנוה וסככות לקוח מן סוככים בכנפיהם ופרעות מן גדל פרע שער ראשו: והתנה בזה כולו שיהיה לו מן הכח והאפשרות שיוכל לסבול גג ומעזיבה כאשר ישימו עליו קצות נסרי הגג ולא תפול ואז תחוץ בפני הטומאה ותביא את הטומאה כמו שקדם אולם אם היה הדבר הזה הבולט חלוש עד שכאשר ישימו עליו מעזיבה לא יסבלוהו אבל תפול הנה לא יחוץ בפני הטומאה: והמעזיבה. תתחלף כי יש גג שעושין אותו מנסרים עבים אפילו הכתלים לא תסבול אותם וכבר יעשו גג מדקי הערבה או מקנים וישימו עליו טיט מעט וזה קל המשא ואמר רבי מאיר כי כאשר תסבול זה המשא הקל תביא את הטומאה וחכמים אומרים עד שתסבול מעזיבה ממוצעת בין כבדות לקלות ואין הלכה כרבי מאיר:

והשובכים. היוצאים מן הכותל. הרמב"ם:

והגהרים. וכן העתיק הר"ב. ובנ"א והגחרים וכן העתיק הר"ש ומפרש בשם הערוך מין חורים כו'. כלשון הר"ב [*ומערות וחוחים לשון המקרא שמואל א' יג ו]. ובערוך ראיתי שכתב ובלשון ישמעאל אגחאר. והרמב"ם העתיק גהרים ומפרש שהוא תוספת הכותל מן ויגהר ארצה. ע"כ. כלומר שהוא *)מוטה ובולט. ובנא"י והגחרים כמוגהרים והוא תוספת כו':

והסככות והפרעות וכו'. ואלו הן הסככות אילן כו' והפרעות היוצאות מן הגדר. פי' הר"ב דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים ועודפים על הגדר כו'. ולפי זה צריך לומר שהקוצים והברקנים וה"ה לענפי אילן שמצטרפין לרוחב טפח כדי להאהיל שאין אהל פחות מטפח. ואין דרך קוצים וברקנים שיהא באחד לבדו רוחב טפח. אלא שהרבה מהן ביחד הן רחבין טפח כן הבין הר"ש וכתב דמש"ה מצריך שיהיו יכולים לקבל מעזיבה. שלא יפול דרך האויר שביניהם ומסיק דמדאורייתא כיון שיש אויר משהו בין זה לזה אין ראוי להצטרף לטפח. אלא מדרבנן הוא. וא"ת תינח מביאין לחומרא אלא חוצצין אמאי [כו'] וי"ל [כו'] מידי דהוה אמסכת פרוסה. וחבילי המטה דמתני' ד. ע"כ. וקשה לי דבפ"ז דנזיר משנה ג דתנן דעל הסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהן מפרש הר"ב לפי שאין ידוע תחת איזה ענף יש הטומאה וכן פי' ג"כ בספ"ז דנדה. דתנן שאין הכותים נאמנים לא על הסככות כו'. ומפרש נמי משום האי טעמא שהוא ספק כו' והשתא אפי' הטומאה ידוע איה מקומה והנזיר עבר שם. אפ"ה אינו מגלח לפי שאינו אלא מדרבנן. וכן גבי כותים דכוון שהם מדרבנן אמאי אינן נאמנים. וכן ראיתי בתוס' דנדה דף נז. דפירשו דמהאי טעמא [הך טומאת אהל] אינה אלא מדרבנן. דענפים המובדלים זה מזה רואים אותם כאילו הן סמוכות ליחשב אהל כו'. אבל רש"י פי' שם בנזיר דף נד כדפי' הר"ב. עוד ראה זה דבגמ' דהתם מייתי לה למתניתין דהכא. וגרס אבנים פרועות היוצאות מן הגדר. וה"נ בברייתא בפ"ק דמ"ק דף ה. ובפרק ז דנזיר דף נד מייתי לה בגמ' כמו שהיא הגירסא לפנינו. אבל אף שם העתיקו התוס' אבנים [פרועות] היוצאות כו' ופירשו אילן המיסך כו' מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא שהענפים רחוקים זה מזה. ואין בהם פותח טפח. אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהן ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן. ורבנן הוא דגזרו טומאה בהילך תחתיו. ופרעות אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות. ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים. וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים. אף כי ספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור. ובמסכת נדה [דף נז] משמע דמהלך על פני כולה. טמא בודאי. ע"כ. ואני לא יכולתי לעמוד על דבריהן. במ"ש דבמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי שלא ראיתי כן לא בספ"ז דנדה ולא בפ' בתרא דף סח. [*דהא דאמרן בספ"ז. דכותי המהלך על פני כולה נאמן. לפי שהוא טמא ודאי. היה חייש לטומאה ודאית. ההיא בשדה שאבד בה קבר היא שיש קבר ודאי שם הטומאה מדאורייתא. משא"כ באלו שטמאים משום אהל ואין כאן אהל דאורייתא]. ובין כך ובין כך קשיא לי דכיון דאין טומאת סככות ופרעות אלא מדרבנן. היאך ערבינהו ותננהו בהדי אינך דכולהו מדאורייתא. לכך נראה פי' הרמב"ם. שמפרש דכשיכולין לקבל מעזיבה מטמאים מדאורייתא. ואם אינם ראוים לקבל מביאין מדבריהם ואינן חוצצין כ"כ בפי"ג מהט"מ [הלכה ב']. וכתב דטעמא שצריך שיהו מקבלים מעזיבה. הוא מפני שהאהל שמביא וחוצץ. צריך שיהיה חזק ובריא. ולכן נראה ודאי שהוא סובר דמיירי שיש בכל ענף או באבן ועץ הבולט פותח טפח. והיינו דפי' [הר"ב] בפ"ז דנזיר [מ"ג] פרעות אבנים ועצים הבולטים ולא פי' קוצים וברקנים. וכן בספ"ז דנדה כתב אבנים פרועות כו'. [*ומיהו אפשר שיש קוצים וברקנים בפותח טפח לכל אחד וכן חזקי' לקבל כי גדולי כל הארצות אינן שוים. ומש"ה נמי אף הר"ב שפי' במשנתינו דרך גדר שנותנים בראשו קוצים וברקנים. בכשיש בכל א' פותח טפח. ולא קשיין דברי הר"ב דהכא על דבריו שבנזיר ובנדה. ובכולן מפרש שמדאורייתא היא הטומאה. וכן ז"ש אבל אם אינן יכולין לסבול לא כמ"ש לעיל. שדעתו כפירוש הר"ש. שיפול דרך אויר שביניהן אלא כהרמב"ם שאינו חזק ובריא. ואתי נמי שפיר דקא מפרש דבשאינו יכול לסבול בינונית אין מביאין כו' משום דא"כ אינו אהל חזק ובריא. ואילו כוונת הר"ב כפי' הר"ש. שיפול דרך אויר שביניהן הוי איפכא שאם בשיכולה לקבל בינונית מביאין. כ"ש כשיכולה לקבל הרבה. אלא דברי הר"ב כהרמב"ם וטומאה דאורייתא היא. ועולין כל דבריו כהוגן] ומה שהקשה עליו הראב"ד שם מדתנן לעיל. העוף ששכן מביא וחוצץ. עוף מי מקבל שום מעזיבה. כבר תירץ הכ"מ שיש עופות גדולים שהם ראוים לקבלה. ועי"ל שרבינו כתב בפי' המשנה דמיירי בעוף קשור בכותל. דהשתא מקבל הוא מעזיבה. ע"כ. ועיין לקמן ריש פ' טז: