אֹהָלוֹת ח׳ · ד׳

והתיבה קטנה משידה:

ונ"ל דהא דלא נקט נמי עוף. ה"ט מדאין בו טומאת נבילות כלל. בין שהוא עוף טהור או טמא. רק דעוף טהור מטמא לאדם בבית הבליעה. ואע"ג דעכ"פ שייך בעופות ענין קבלת טומאת אוכלין עכ"פ יש בהן חילוק. דנבילת עוף טמא צריך מחשבה והכשר וגם בנבילת עוף טהור שוב יש חילוק דבכפרים צריך מחשבה ולא הכשר ובכרכים א"צ לא מחשבה ולא הכשר (כעוקצין פ"ג מ"ב וג'). וא"כ פשוט דעופות הן בכלל מאכלים טמאין או טהורין. דכבר תנא להו תנא. וה"נ אותו עוף הצריך הכשר. אם לא הוכשר חוצץ. ואותו עוף שאין צריך הכשר כמוכשר דמי והרי מק"ט השתא שחוצץ בפניה. ולפיכך פשוט שאינו חוצץ ולא אצטריך תנא לאשמעינן עופות. עוי"ל דמדיש בעופות הסתעפות רב וכדאמרן. וכולהו ממילא משתמע להו. להכי לא חש תנא להאריך. ונ"ל עוד דהא דתנא בהמה וחיה שמתה. האי מתה כולל נמי שחיטה ונחירה. דממ"נ אי טמאה היא. הרי טמא משום נבילה בין בשחיטה ובין בנחרה. ואי טהורה היא הרי בנחרה נבילה היא. ואי בשחטה הרי הוכשרה בשחיטה לק"ט. וא"כ בכולן אין מן הדין שיחוצו. להכי נקט לשון מיתה דשייך בין במתה מאליה. או ע"י נחירה או שחיטה: