כָּל שִׁפּוּעֵי אֹהָלִין, כָּאֹהָלִין. אֹהֶל שֶׁהוּא שׁוֹפֵעַ וְיוֹרֵד, וְכָלֶה עַד כְּאֶצְבַּע, טֻמְאָה בָאֹהֶל, כֵּלִים שֶׁתַּחַת הַשִּׁפּוּעַ, טְמֵאִים. טֻמְאָה תַחַת הַשִּׁפּוּעַ, כֵּלִים שֶׁבָּאֹהֶל, טְמֵאִין. טֻמְאָה מִתּוֹכוֹ, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וּמֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. טֻמְאָה מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. מִתּוֹכוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כַּחֲצִי זַיִת מִתּוֹכוֹ וְכַחֲצִי זַיִת מֵאֲחוֹרָיו, הַנּוֹגֵעַ בּוֹ, בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵאֲחוֹרָיו, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאָרֶץ, טֻמְאָה תַחְתָּיו אוֹ עַל גַּבָּיו, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. אֹהֶל שֶׁהוּא נָטוּי בָּעֲלִיָּה, מִקְצָתוֹ מְרֻדָּד עַל הָאֲרֻבָּה שֶׁבֵּין בַּיִת לָעֲלִיָּה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מַצִּיל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ מַצִּיל, עַד שֶׁיְּהֵא נָטוּי כִּנְטִיַּת הָאֹהֶל:

טמאות. שהכותל משמש להן וראשי קורות העליה תחובות בכותל והכותל גבוה והוי מחיצה לכל העליות שזו למעלה מזו. ודוקא כשמקום הטומאה טפח על טפח, דנחשב כל הכותל כקבר סתום ומביא את הטומאה לכל העליות, אבל אין שם טפח על טפח, בוקעת כנגדה, והצדדים טהורים. ואין הכותל נידון מחצה על מחצה כיון דאפילו סדק ליכא לצד העליות:

אמרו מתוכו ומאחוריו הוא כנוי השיפוע לא האהל: וכן אמרו מקצתו מרודד ירצה בו מקצת השיפוע והוא שיהיה קצת הבימה שטוחה על הארץ תרגום וירקעו ורדידו כאשר היתה הטומאה שטוחה על הארץ ממעל מקצה הבימה או נתונה בין הארץ ומקצת הבימה הנה טומאה בוקעת ועולה לפי מה שהשרשנו ובתוספתא זכרו זו החלוקה אשר יהיה בו הטומאה תחת השיפוע או מאחוריו לאמרו כחצי זית מתוכו כחצי זית מאחוריו הנוגע בו בין מתוכו בין מאחוריו טמא טומאת ערב ואמר על כל זה והאהל עצמו טמא טומאת ז' ולימדך בכאן שהדבור אמנם הוא על השיפוע והוא ענין שופע ויורד שיתחדד מן גג הקובה נופל על זוית לרחבה ולא תסור זאת הרחבה להוסיף עד שיהיה הזוית החדה. מקצת הבימה על הארץ בתכלית החדוד והוא כונתו באמרו וכלה עד כאצבע וזהו צורתו ואע"פ שהוא בעצמו: [אהל] שהוא נטוי בעלייה וכו'. רבי יוסי אומר שאחר שזאת המחיצה כבר נסתמה בכסוי האהל השטוח עליו והיה חלל האהל מקיף בארובה העליה טהורה. רבי שמעון אומר שהעליה טמאה בסבות הארובה ואין הבדל בין האהל שטוח עליו או נסתם בבגד אינו חוצץ כמו שקדם ואמנם תהיה העליה טהורה כאשר היתה תחת גג האהל (כזה):

אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. פי' הר"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ"פ הר"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע:

הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"מ [הלכ' י"ב] וגם שם בפי"א [הל' ז'] הביא הכ"מ להר"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף כח):

ומאחוריו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ"ב. אין האהל מתחשב. הר"ש [*ועיין במשנה ב פט"ו] ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע"כ:

[*טומאה מאחוריו. ל' הרמב"ם בפי"ח מהט"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]:

[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר"ם]:

רבי יוסי אומר מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב"ם ספ"ג מהע"מ. והראב"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע"כ. ואחרי שהעתיק הרמב"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מו) ר"י ור"ש. הלכה כר' יוסי: