הַמֵּת בַּבַּיִת וּבוֹ פְתָחִין הַרְבֵּה, כֻּלָּן טְמֵאִין. נִפְתַּח אַחַד מֵהֶן, הוּא טָמֵא וְכֻלָּן טְהוֹרִים. חָשַׁב לְהוֹצִיאוֹ בְאַחַד מֵהֶן, אוֹ בְחַלּוֹן שֶׁהוּא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים, הִצִּיל עַל כָּל הַפְּתָחִים. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְשֹׁב עַד שֶׁלֹּא יָמוּת הַמֵּת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מִשֶּׁמֵּת. הָיָה סָתוּם וְנִמְלַךְ לְפָתְחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּשֶׁיַּתְחִיל. וּמוֹדִים בְּפוֹתֵחַ בַּתְּחִלָּה, שֶׁיִּפְתַּח אַרְבָּעָה טְפָחִים:

עליה אחת בנויה על גבי שני בתים. [שכותל זה מפסיק בין שני הבתים] ועליה בנויה על גבי שניהם:

כאשר היו הפתחים כולם נעולים הנה יהיה הבית כולו כקבר וזה יטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתח אחד מן הפתחים או חשב להוציא את המת מפתח ידוע ואף על פי שלא נפתח עדיין או שהיה בכלל הפתחים פתח בנוי יכול להוציא בו את המת לאברים ואף על פי שהוא אסור הנה הציל על כל הפתחים כולן וכאשר היה בהן פתח נעול הנה אשר ישב תחת המשקוף היוצא על זה הפתח לא יטמא וזהו ענין היות הפתח כבר הציל מן הטומאה כמו שכבר ביארנו בפרק הג' וסבות זה היות הבית היוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו והבן זה מאד: וענין פותח בתחלה לפתוח פתח באחד הכתלים במקום שלא היה שם פתח ויחשוב להוציא בו וכבר קדם בפרק הג' שהמת פתחו בארבעה:

המת בבית כו' כולן טמאים. פירש הר"ב אע"פ שהפתחים נעולים דגזרו חכמים טומאה כו'. וכן לשון רש"י בפ"ק דביצה דף י. ולאו דוקא גזירת חכמים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

נפתח א' מהן. אע"פ שלא חישב עליו. תוספתא כתבה הר"ש:

[*חשב להוציאו. נ"ל דהך מחשבה נמי בדבור הוא. כההיא דספכ"ה דכלים. דמאי שנא. ובין כך ובין כך תמיהני על הרא"ש והטור סימן שע"א והאחרונים. שהשמיטו לזו הבבא דחשב כו']:

ובית הלל אומרים אף משמת. פי' הר"ב דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים הראשונים טמאין דלית [ליה] ברירה הכי מסקינן בגמרא פ"ק דביצה. ומשום כך הא דכ' הר"ב לעיל דגזירת חכמים היא מה שמטמא כל הפתחים. לאו דוקא. דאי הכי הא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. כמ"ש הר"ב ברפ"ז דדמאי. ובסוף מס' ביצה. וגם רש"י בעצמו כתב בסוף ביצה ד לח אהך דהכא. וז"ל בדאורייתא כגון טומאת מת לית [ליה] ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה [דף ו] דהלכות טומאה הכי גמירי להו וכ"כ עוד אדהכא דמייתי לה בפ"ו דעירובין דף סח. מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד. וטעמא ליכא. אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה. ע"כ. ומ"מ קרי להו גזירת חכמים. הואיל ואינו מפורש בכתוב. הרי חכמים גזרו ואמרו כן. אבל מפי השמועה הל"מ. וכבר כתבתי במ"ב פ"ק דעירובין. שכן הרמב"ם רגיל לקרות דברי סופרים מה שהוא הל"מ. וראה זה מצאתי שאמר הרמב"ם בפי' המשנה בפי"ז דכלים משנה יב. וז"ל בתוס' כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור וכו'. ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא וכו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הל"מ. לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס. ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני. לפי שמאמר מד"ס יכלול שיהיה הדבר [קבלת] סופרים. כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני. או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות וכ"כ עוד בפי' מ"ז פ"ו דמקואות. ועי' במ"ח פ"ד דטהרות [ד"ה ספק] כתבתי סיוע לדבריו: