הַטֻּמְאָה בַכֹּתֶל, וּמְקוֹמָהּ טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, כָּל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ, אֲפִלּוּ הֵן עֶשֶׂר, טְמֵאוֹת. הָיְתָה עֲלִיָּה אַחַת עַל גַּבֵּי שְׁנֵי בָתִּים, הִיא טְמֵאָה, וְכָל הָעֲלִיּוֹת שֶׁעַל גַּבָּהּ, טְהוֹרוֹת. כֹּתֶל שָׁנִית, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. נֶפֶשׁ אֲטוּמָה, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִן הַצְּדָדִין, טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. אִם הָיָה מְקוֹם הַטֻּמְאָה טֶפַח עַל טֶפַח עַל רוּם טֶפַח, הַנּוֹגֵעַ בָּהּ מִכָּל מָקוֹם, טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְקֶבֶר סָתוּם. סָמַךְ לָהּ סֻכּוֹת, טְמֵאוֹת. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר:

הטומאה. שעל גבה. שעל גבי הכותל:

השרש אשר ראוי שיהיה נזכר תמיד שהטומאה אם היתה בלתי אטומה בתוך הבנין אבל יהיה על גבה חלל טפח הנה זהו קבר ויטמא כל מה שיגיע וכל מה שעליו יטמא כל מה שיוסיף בגובה בנין זה הקבר ואפי' היה גבוה זה הבנין תכלית מה שאפשר ולזה כל העליות שעל גבה טמאות אם היו זו למעלה מזו ולזה הכותל אשר בו הטומאה משותפת לכל כזאת הצורה ואם לא יהי' על הטומאה חלל והיה הכותל על גוף הטומאה הנה היא תטמא מה שלמעלה ממנו ומה שלמטה הנכחי אליו לבד ולא תטמא צדדי הקיר ולא מה שאינו נכחי לטומאה למעלה או למטה: ואמרו היתה עליה על גבי שני בתים הוא שתהיה הטומאה בתוך כותל שבין שני הבתים עד שתהיה העליה מאהלת על הכותל שבו הטומאה ועל זאת העליה עליה אחרת הנה הכותל שבין שני הבתים הוא קבר כמו שהשרשנו והעליה אשר עליה טמאה להיות הקבר בה ואשר למעלה ממנה טהורה או המעזיבה חוצצת כמו שקדם שהאהל מציל גם כן מן הטומאה ואם היה זה כולו מבואר בצורה הקודמת הנה אוסיף צורה אחרת לבאר זה. וכותל שנית יקרא כותל שנתנוהו סמוך לכותל אחר והיו שם כתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ונפש הוא הבנין הבונים על הקבר גבוה על שטח הארץ ושמו מפורסם במצרים שוכ"ה אל קבר וכבר ביארנו שאוטם הוא הדבר המקשיי אשר אין חלל בתוכו ולא פתח: ואמרו נפש [צ"ל אטומה] הטומאה ירצה בו שיהיה זה הבנין על עצם הטומאה ולא יהיה המת בארון עד שיהיה שם חלל טפח: ואמרו סמך לה סוכות חוזר על נפש אטומה אמר כי כאשר שם הבנין כותל ושם עליו המשקוף לסוכה הנה זאת הסוכה טמאה ודומה לאהל המת. ורבי יהודה מטהר שהנוגע בצדדים טהור לפי מה שקדם ואין הלכה כרבי יהודה:

ומקומה. מקום הטומאה. הר"ש. [*ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ג [בשם הראב"ד]:

כל העליות כו' טמאות. עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה פי"ז [ד"ה עליה] [*ועיין מ"ש במשנה ז' פרק ג]:

טמאות. כתב הר"ב דנחשב כל הכותל כקבר סתום. דסיפא דקתני מפני שהוא כקבר סתום קאי נמי ארישא. אלא דנטר עד לבסוף ומסיק טעמא אכולהו בבא מהר"ם. ומ"ש הר"ב והצדדים טהורים. כיון דאפי' סדק ליכא כו'. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ג' [*ועיין מ"ש בספי"ז]:

[*היתה עלייה אחת ע"ג שני בתים. שכותל זה מפסיק בין שני הבתים. הר"ש. וכ"פ הרמב"ם]:

כותל שונית. פי' הר"ב כותל הבנוי במקום שהים מגיע כו'. [כדתנן בפ' בתרא משנה ו] לפי שאין שם חלל טפח. וכ"פ הר"ש. וצ"ל דבמקום שהים עולה מזעפו בונין הכותל מעובה וא"א שיהא בה חלל טפח שאם היה בה חלל טפח לא תתקיים מפני זעפת הים ול' מהר"ם כותל שני' הל"ל אין שם פותח טפח כדקתני בפרקין דלעיל אלא אורחא דמלתא נקט דכותל שיש עליו עליות הרבה עושין אותו חזק ביותר וקורים לו כותל שונית. ע"כ. ובמגדל כתב וז"ל כותל שונית נ"ל לפ' מלשון שן סלע שלא נעשה בידי אדם ולפי זה ניחא דלא תקשה דלעיל [משנה ג] אמרינן דטומאה שבכותל הבית לצד חציו של הבית. אינה בוקעת ועולה דלא חשיבא רצוצה. אבל השתא ניחא דלעיל בכותל שנעשה בידי אדם. להכי שדינן ליה בתר בית וכו' כדמפורש לעיל. אבל כותל שונית דינו ככותל מערה ושבין שני כוכין. דלא בטיל להכא ולהכא. וטומאה בכותל כלים שבבתים טהורים. וטומאה בבתים. כלים שבכותל טהורין ע"כ. אבל הרמב"ם גורס כותל שנית ומפרש כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו [סמוך] לכותל אחר. והיו שני הכתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ע"כ. ולדבריו לא קמ"ל ולא מידי והוא עצמו לא העתיק בבא זו בחבורו וכתב הכ"מ בסוף הט"מ. לפי שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שהטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ע"כ. והראב"ד כתב [שם הלכה ג'] כותל שני כו'. ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שע"ג העלייה הגדולה. טומאה בוקעת ויורדת לעליי' הגדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות. מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה. שכיון שהיא מן הצד. אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה. ע"כ. ולא הבינותי דבריו דמדמה לה לכותל מן הצד שאמר בתחלה. וא"כ למה קתני בכאן טומאה בוקעת כו'. ה"ל למיתני כל העליות טמאות:

נפש אטומה. כתב הר"ב ציון כו'. ואין המת קבור בארון. כדי שיהיה בו חלל טפח. כ"כ הרמב"ם בפירושו. וזה כדברי התוס' והרשב"ם. וכמו שכתב הר"ב בספ"ז דב"ב בדבור ורומן שבעה. אבל שם כתבתי שהרמב"ם בחבורו [פ' ב' מהט"מ הלכה ו'] לא כתב כן. אלא דבארון חלל טפח מועיל וחוצץ ככל דין אהל ומקום הטומאה טע"ט ששנינו דוקא בקבר אמרו ולא בארון. וכתב מהר"ם ה"נ הל"ל נפש שאין בה טע"ט. אלא שכך קורא לה נפש אטומה. ע"כ:

סמך לה סוכות. פי' הר"ב אם עשה לציון זה האטום סוכות כעין משקוף. כן הלשון בפי' הרמב"ם שם עליו משקוף לסוכה. אבל בנא"י תקרה לסוכה. והקשה מהר"ר וואלף וורמייז"א דמאי שנא מהא דתנן בס"פ דלעיל כלים שתחת הפרח טהורין. וצ"ע. ומהר"ם פי' וז"ל סמך לה סוכות כגון שכותל הנפש הוא כותל הסוכה מצד אחד טמאות. דכיון דכל כותל הנפש הוא מן הקבר וחשוב כקבר סתום והוא נמי דופן לסוכה א"כ נכנסת הטומאה בסוכה ולהכי טמאות הסוכות. כנ"ל לפרש עכ"ל. ולדבריו משמע דקאי אאם היה מקום הטומאה טפח על טפח: