אֹהָלוֹת ו׳ · ג׳

נדבך. אבן גדולה ורחבה. לשון נדבכין די אבן גלל:

כותל שהוא לאויר. שיהיה עובי הכותל פתוח לשמים והמשקוף מורכב בקיר לא עליו (כזה) הנה אם היתה הטומאה [נראה דצ"ל בתוכו בחציו שלפנים כל מה שבבית יטמא וכל כו'] בבית יטמא הנה כל מה שזולת זה טהור לפי שנחשוב הטומאה שהיה תוך הבית ולזה אשר עמד על ראש הכותל טהור כמו מי שיעמוד על משקוף הבית ואם הית' הטומאה בחצי היוצא הנה לא יראה פועל הטומא' בבית ויהיה הכותל כלו בדמיון קבר. ר' יהודה אומר שהכותל כולו מהבית יחשב ואע"פ שהטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא והעומד על הכותל טהור ואין הלכה כר' יהודה. והלכה כחכמים:

[*המשמש את הבית. עיין בפי' הר"ב דמשנה ו]:

כותל שהוא לאויר. פי' הר"ב שצדו אחד אויר העולם וכו'. [*כגון כותל שמפסיק בין בית לחצר כו'. וכן ל' הר"ש. והה"נ אם מפסיק בין בית לרה"ר או למבוי. אלא נקטי כאשר היו בתיהם בזמן המשנה. שהיו חצירות לפניהם וגנות לאחוריהם]:

והטומאה בתוכו. [*פי' והיא רצוצה וכדכתב הר"ב לקמן בד"ה מחציו וכו'. והרמב"ם בפכ"ד מהט"מ [הלכה ה]. כתב טומאה רצוצה כו' ומ"ש הר"ב] שנסדק הכותל. וכ"כ הר"ש. ונראה שר"ל שסדוק ופתוח קצת לבית. והיינו דבר"פ דלקמן כתבו דאינו נידון מחצה כו'. כיון דאפילו סדק ליכא כו'. אבל הרמב"ם נראה שמחלק בענין אחר שמפרש כאן שגג הבית סמוך לכותל ואינו מורכב על הכותל. ופי' הכ"מ בפרק כ"ד מהלכות טומאת מת [ה"ה] שאם היה מורכב על הכותל אפילו היתה הטומאה מחציו ולחוץ הבית טמא. שהטומאה פושטת בבית מאחר שהכותל מגוף הבית. [*ועיין במשנה דלקמן]: