אֹהָלוֹת ו׳ · ב׳

אבל לא לטהר. דאין נחשבים אוהל לחוץ בפני הטומאה:

כבר הקדמנו שאכסדרה הוא כבית שער לבית ואמר כי כאשר נכנסו קוברי המת ר"ל נושאי המת תחת האכסדרה והיה שער הבית קצתו (פתוח) [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר"ל שהתקרה יוצא ובהרבה מקומות בנוסחת א"י מוגה הגג במקום המשקוף] אם היה הפתח אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפי' הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול ואם כאשר יסיר זה ידו יפתח השער הנה הוא טמא לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה ואדם אינו חוצץ יהיה מי שיהיה ואמנם אמר בכאן אחד מהם על הידוע והוא ההקש אפי' היה אדם מתוך הבית ומחזיק הפתח ודע זה: וכן אם היה חלון בין שני הבתים יהיה בו טפח על טפח ומעלה והטומאה באחד משני הבתים הנה הבית האחר יהיה טמא בלא ספק לפי השרש הנזכר לפי שטפח על טפח מביא את הטומא' ואם היה זה החלון נעול בכלים הנה לא תחוץ בפני הטומאה ואם היה בזה החלון חבית מלאה מתאנים הנה לא תהיה חוצצת להיותה כלי הנה היא תטמא וכל מה שיטמא אינו חוצץ בפני הטומאה כמו שהתבאר וזה אם היה פי החבית ממה שימשך לבית אשר בו הטומאה לפי שכלי חרס אינו מטמא מגבו כמו שביארנו פעמים ולזה אם היה שולי החבית ממה שימשך לבית טמא הנה זאת החבית חוצצת לפי שלא תטמא מגבה כמו שקדם בקדירה שבארובה וכן ביאר הש"ס בזה בבתרא (דף יט:) ושם התבאר שאמרו בכאן שהתאנים חוצצים בתנאי שיהיו בלתי מוכשרים ואף על פי שכבר נפסלו ואינן נאותות לאכילה אשר אין דעתו לפנותן ולזה יחוץ בפני הטומאה וכן התבן גם כן שיהיה מתנאי שתהיה נפסד אינו נאות לאכילת הבהמה עד שלא יהיה ראוי [אולי צ"ל אפילו לטיט ועי' שם ובדברירבינו בחיבורו פט"ו מ"ה טו"מ הל"ב]. אלא לטיט ענינו שאלו שני התנאים מחוייבים בכל מה שיבדיל בין המקום הטהור ובין הטומאה והוא שיהיה זה הדבר אינו מקבל טומאה ואין דעתו לפנותו ואם היה אפשר חזרת החבית והקופה ישארו אלו התאנים או זה התבן עומדים בעצמם סותמין כל החלון ותשען עליו ויחוץ בפני הטומאה ואם לא אפשר זה הנה זה השרש והנשען על הקופה ועל החבית והם כלים יטמאו ולא יחוץ ויהיה הבית השני טמא וזה הדין בעצמו בבית נחלק בחלוקה בקנקני חרש הונחו קצתן על קצתן והוטח עליו הטיח וכבר גי' יעב"ץ נזכר. נעשה שהקנקנים כלים ואינן חוצצין ובתוספתא (פ"ז) בית שחצצו בקנקנים טהורות ופיהן כלפי הטהרה מצילות כלפי הטומאה אינן מצילות טחן בטיט בין מבפנים בין מבחוץ אם יכול הטיח לעמוד בפני עצמו מציל ואם לאו אינו מציל:

באכסדרה. מפורש במשנה י פ"ק דסוכה:

אחד מהן. פירש הר"ב מאותן המלוין את המת לקוברו ולא מנושאי המטה. כן לשון הר"ש. וטעמו דאי מנושאי המטה מכיון שנכנסה המטה עם המת שעליה תחת תקרת הקורה. כבר נכנסה הטומאה לפתח הבית. ולא תועיל כלל מה שהוא מגיף את הדלת. אלא אחד מקוברי המת. היינו ממלויו לקוברו והולך לפני המטה כדתנן נמי ברפ"ג דברכות. את שלפני המטה וכו'. אבל הרמב"ם מפרש קוברי המת נושאי המת וכאשר נכנסו תחת האכסדרה [באופן אשר הגיעה הטומאה תחתיה] והיה שער הבית [נעול] והחזיק א' מהנושאים לנעול שער הבית במפתח אשר בו. כדי שלא יפתח ותכנס הטומאה בבית [כיון] שהמשקוף יוצא [ר"ל שהתקרה יוצא. ובהרבה מקומות בנוסחת א"י מוגה הגג במקום משקוף] אם היה הבית אפשר להתקיים נעול על ענינו ולא יפתח ואפילו הסיר זה המחזיק ידו מן המפתח הנה הבית טהור. וכבר נבדל מהאכסדרה בזה השער הנעול. ואם כאשר יסיר זה [ידו מן המפתח] יפתח השער הנה הוא טמא. לפי שכבר היה זה האדם הנושא למת הוא אשר חצץ בפני הטומאה. ואדם אינו חוצץ ע"כ:

אם יכולין הגרוגרות והתבן לעמוד בפני עצמן. כתב הר"ב והוא שיהיו הגרוגרות שהסריחו ואינן ראוין לאכילה. מלבד שצריך ג"כ שלא יהיו מוכשרים. כדתנן רפ"ח דלקמן [אוכלין טהורין] וסוף פי"ג והכי אמרינן בהדיא בגמרא פ"ב דב"ב דף יט. וכן פי' הרמב"ם. ומ"ש הר"ב וכן התבן מוסרח ואינו ראוי לאכילת בהמה. ואמרינן נמי בגמרא שם. דאית ביה קוצי דלא חזי לטינא שהיו רומסין ברגליהן בטיט. ושהוא לח שאינו ראוי להסקה. וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהט"מ [הלכה ב]. ומ"ש הר"ב דכל היכא דאין התבן והגרוגרות סותמים הכל כו'. דאי סותם הכל א"צ בטול. ובסמוך אבאר זה בס"ד:

ואם לאו טמאין. כתב הר"ב ובלבד שתהא החבית וכו'. אבל אם גב החבית כנגד הטומאה חוצצת. ואע"ג דלא מבטל להו חייצא דחבית סותמת כל החלון וא"צ שיבטלו. דהא אשכחן במשנה סוף שבת שפקקו את המאור בטפיח. ובשבת לא מצי מבטל משום בונה. אלא ודאי דהיכא דסותם כל החלון לא בעי ביטול. כ"כ הר"ש. וכ"כ התוס' דב"ב. והראב"ד בפט"ו מהט"מ [שם]. אבל לפי מה שכתבתי בסוף שבת בשם הרמב"ם. דההוא דפקקו את המאור לא לענין טומאה היה כלל. אין הכרח כלל לסברא זו. ומצינן למימר דלעולם בעי שיבטלנו ואפילו כי סותם הכל. וכבר כתב הכ"מ [שם הלכה ד] דהרמב"ם ס"ל דאפילו בסתימה בעי שיבטל. מדכתב אם סתם החלון או מיעטו כו' והצריך שלא יהא דעתו לפנותן. אבל לא כתב הכ"מ ליישב להרמב"ם מה שמכריח להתוס' לחלק בין ממעט לסותם. גם יש ראיה יותר מבוארת בלשון הרמב"ם דאף בסותם בעי שיבטל. דעל דין סתימת כלי חרס גופה דביה קיימין התוס' והראב"ד לומר שא"צ ביטול. כתב הרמב"ם בהדיא שצריך להיות כלי חרס זה מאוס ונקוב עד שלא יהיה ראוי אפילו להקיז בו דם כדי שלא תהיה דעתו לפנותו. ומן התימה על הכ"מ ג"כ שכתב על זה שנלמד שם מהסוגיא. וזה אינו לדברי התוס' והראב"ד. דסוגיא דמצרכה בטול לדידהו לא מצרכה אלא בממעט ולא בכלי חרס הסותם. ולפיכך ה"ל להכ"מ לכתוב שהרמב"ם מדמה כלי חרס. לגרוגרות ותבן. אבל לשון שנלמד מהסוגיא משמע שכך מוכח מן הסוגיא. וליתא דהא להתוס' והראב"ד לא הוי הכי: