אֹהָלוֹת ב׳ · ו׳

אבר מן המת ואבר מן החי. דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת:

מבואר הוא שאלו השעורין משני מתים כמו שיהיו קצת חוליות משדרה אחת וקצת חוליות משדרה אחרת ויושלמו בהן כל חוליות השדרה וכן אבר מן המת ואבר מן החי יהיה קצתו מאבר איש אחד וישלם זה מאבר איש אחר וממה שראוי שתדעהו ותתעורר עליו שמאמר החכמים באבר מב' מתים טהור בתנאי שלא יהיה בו עצם כשעורה ולא כזית בשר לפי שכבר קדם לך שהאברים אין להן שיעור אולם כאשר היה כזית בשר מן המת או עצם כשעורה ממנו הנה הוא טמא בלא ספק ואע"פ שזה קצת האבר וכבר בארנו שראיית ר' עקיבא בדם מאמרו נפשות מת (סנהדרין דף ד.) ולמוד ממנו שאר השעורין שהוא כאשר הושלם ואפילו מב' מתים הנה הוא יטמא טומאתו ואין הלכה כר' עקיבא:

רבי עקיבא מטמא. כבר אמרנו [במשנה ב] שראיית ר"ע בדם מאמרו נפשות מת [ולמד] ממנו שאר השיעורין שהיא כאשר הושלם. ואפילו מב' מתים הנה הוא מטמא טומאתו. הרמב"ם:

וחכמים מטהרין. כתב הר"ב מטומאת אהל. אבל מטמאין במגע ובמשא. משום עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש ולא אמרו אלא בשל מתים. אבל באבר מן החי. הא מוכח מפירוש מתני' דלעיל דעצם כשעורה הפורש ממנו טהור. וכן הא דתנן לקמן אבר מן החי שנחלק לשנים טהור. היינו לגמרי ולפיכך דקדק הרמב"ם בפירושו לכתוב שמאמר החכמים באבר מב' מתים שהוא טהור. אמנם בתנאי שלא יהיה עצם כשעורה כו':