אֹהָלוֹת ב׳ · ה׳

השדרה והגולגולת. אע״פ שאין בהם בשר מטמאים באוהל, לפי שצורת אדם ניכרת בהם, דכתיב בעצם אדם, עצם שניכר בו שהוא של אדם:

זה כלו מבואר והתנו באבר מן החי שיחסר עצמו לא אמר ג"כ שחסר בשרו לפי שאם חסר בשרו ונשאר עליו כדי לעלות ארוכה הוא מטמא לפי מה שקדם בזה הפרק אולם אם נחסרו קצת העצמות מזה האבר ואע"פ שנשאר בשרו בכללו ובזה הבשר יותר מכזית הנה הוא לא יטמא מין ממיני הטומאה ואפילו הנשאר מן עצם האבר [אולי צ"ל יש בו כשעורה אין לדמהו לעצם כו'] לדמותו עצם כשעורה מן המת וזהו ההפרש בין אבר מן החי ובין אבר מן המת לפי שאבר מן המת כזית בשר הפורש ממנו טמא ועצם כשעורה הפורש ממנו טמא לפי מה שהשרשנו בששי מעדיות וכבר ביארנוהו שם על התכלית:

כזית מן המת. פי' הר"ב שכן הוא תחלת יצירתו כו'. שאע"פ שהשיעורין כולן הל"מ הן [כמ"ש בריש עירובין] אמרו חכמים תחלת כו'. הרמב"ם פ"ב מהט"מ [הלכה ב]:

ורביעית דם. [*עיין בפ"י דנדה משנה ה] וכתב הר"ב הואיל ותחלת ברייתו כו'. ועיין מ"ש במשנה ב. ואין לדקדק בשינוי הלשון דהכא כתב ברייתו. ולמעלה כ' יצירתו. וכ"כ כאן של קטן. ולמעלה כתב של אדם. שהרי בדברי הרמב"ם שניהם בלשון א' אמרן שבפירוש משנה ב כתב לענין רביעית דם שהמעט שיהיה באדם מדם בתחלת ברייתו כו'. ולענין כזית כתב בחבורו פ"ב מהט"מ. תחלת ברייתו של אדם כזית:

ואבר מן החי שחסר עצמו. הארכתי בזה בס"ד בספ"ו דעדיות: