טומאה מבפנים. בתוך הבית בין שיהיה בתוך התבן בין שיהיה בין התבן לקורות וכלים שכנגד היציאה ירצה בו הכלים אשר תוכן בפתח הבית בכלל הבית ול' התוספת' (פט"ו) כלים שכנגד יציאת הטומא' במלואו של פתח טמא. ואמרו טומאה בחוץ ירצה בו חוץ לתבן במלואו של פתח ואשר יציל על הכלים ואע"פ שמקומן טפח על טפח בתוך התבן כאשר היה בין התבן לקורות פותח טפח לפי שסתם תבן דעתו לפנותו ואינו חוצץ:
טבליות של עץ התנא מחלק לכולהו בג' בבי. (א) סגוס וכופת שהן גוש אחד. (ב) קיפולין. שהן ג"כ גוש א'. אבל מחולק לכמה חלקים. (ג) וטבלאות שהן כמה גושין שמחולקין לגמרי זמ"ז. וכולהו צריכי. דלא מיבעיא סגוס. שאין רגילין לחלק עוביו. לכן אין רואין תחתיתו כליתא אלא אפי' כופת שעשוי לחלקו לפעמים לנסרים דקין. אפ"ה אין חושבין תחתיתו כליתא. ולא מיבעיא סגוס וכופת שהן גוף א'. אלא אפי' קיפולין דאע"ג שמחולקין ועומדין הן. עכ"פ כיון שגוף א' הם. להכי סד"א דאף שיש תחת הקיפול העליון טע"ט. אפ"ה תהיה הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה. מצד ממ"נ. דאי חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו א"כ גם העליון שהוא עמם גוף א' נחשביני' כליתא. ואי חשבינן לעליון כאיתא א"כ גם לתחתונים נחשביני' כאיתנהו. והו"ל טומאה רצוצה. קמ"ל. ואי תני קיפולין סד"א דדוקא בקיפולין אמרינן דכשיש תחת העליון טע"ט. חשבי' לתחתונים כליתנהו. משום דהתחתונים מק"ט. ואין חוצצין בפני הטומאה. אבל טבליות של עץ. הרי ע"כ הא דכשאין העליונה גבוה מהארץ טפח אינו מביאה הטומאה. מיירי שאין בעובי כל א' מהתחתונים עובי טפח. דאל"כ הרי היה מתחת העליון טפח לארץ. וא"כ כיון דאין בעובי כל א' מהתחתונים טפח אמק"ט [ככלים פכ"ב מ"ג] וכיון דאינן מק"ט סד"א דחוצצין. ולפיכך אפי' טבליות התחתונות מרובות עד שיש טפח תחת העליון. נחשוב הטומאה שתחת התחתונית כרצוצה שרק בוקעת ועולה. קמ"ל. דכיון דעכ"פ לא בטלינהו להתחתונים בפירוש. חשבינן להו כליתא [וכתבן לקמן סי' נ"ג]:
וא"כ הכא שהטומאה בהחצץ שלמטה. דינו ממש כלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. דהכא והתם הבית טמא ומחד טעמא. מדאין להטומאה פתח לחוץ. אמרינן שהטומאה אורחא לצאת דרך הבית. ואעפ"כ נ"ל שיש חילוק ביניהן. דלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. ואין בהחצץ טע"ט. כלים שבצדו תוך החצץ טהורין (וכסימן ל"ה). משא"כ הכא כשהטומאה בהחצץ שלמטה מחלול הבית. אף שאין בהחלול שבחצץ טע"ט אפ"ה כיון שבקעה הטומאה מתוך החצץ לתוך אויר הבית. והתפשטה שם בתוך כל הבית נטמא גם כל רצפתו עד התהום כמבואר בסיפא דמתניתין. ומשם חוזרת ובוקעת לכל מקום שתוך החצץ שתחת רצפת הבית. ואע"ג דלעיל (בקרית ארבע סימן ב') הוכחנו דבין שהאהל למטה מטומאה הרצוצה או למעלה מטומאה הרצוצה. הטומאה בוקעת לתוך האהל ומתפשטת שם בכל האהל. י"ל דהיינו בטומאה רצוצה תוך התקרה של האהל. אבל הכא שפירס יריעה או הניח נסרים למטה מהתקרה. והניח רווח פחות מטפח בין היריעה והנסרים להתקרה. היריעה והנסרים נעשו תקרה להאהל. והטומאה שעל תקרה זאת לא בקעה להאהל. דתקרה זו חוצצת ככל שאר תקרת הבית שחוצצת שלא תכנס טומאה שע"ג לתוך האהל שלמטה ממנה. תדע דהרי כשהטומאה אינה רצוצה בהתקרה רק בהמעזיבה. ג"כ כ' רכ"מ (ספכ"ד מטו"מ) דאע"ג שהטומאה רצוצה במעזיבה אינה בוקעת לתוך הבית. משום דמעזיבה עומדת לסתור (כמ"ש רתוי"ט בשמו לעיל פ"ו מ"ה ד"ה טומאה). א"כ מכ"ש כשהטומאה מונחת בין הנסרים להתקרה שלמעלה ממנה. שהרווח שמונחת הטומאה בתוכה. מחולקת וסתורה היא כבר מה"ת נימא שתבקע לתוך חלול הבית שלמטה מהנסרים. רק דאפ"ה כשהטומאה רצוצה שם הבית טמא. לא משום שהטומאה הרצוצה שבתוך החצץ בקעה להבית למטה. רק מדדרך טומאה לצאת דרך הבית. ואף שגם טומא' זו הלממ"ס היא (כמ"ש בס"ד לעיל פ"ז מ"ג). עכ"פ לא מסתבר שטומאה זאת שבבית רק מדסופה לצאת דרך שם תחזור ותבקע למעלה דרך כניסה לטמא כל האויר בשחצץ למעלה מהבית. וכ"ש כשהחלול שבחצץ שלמטה רחב טע"ט. אע"ג דבכה"ג הטומאה שבחצץ שלמטה אינה בוקעת למעלה לתוך הבית. ואפ"ה הבית טמא מדדרך הטומאה שבחצץ לצאת דרך הבית. והרי לפי דברינו כל שהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אינו חוזר ובוקע למעלה ולמטה דרך כניסה. אפ"ה כאן. שהחצץ בעצמו רחב טע"ט. כלים המונחים שם טמאין. לא משום דבקעה לשם הטומאה שבבית רק דמשום שהחצץ רחב טע"ט התפשטה הטומאה שם בכל אויר החצץ ונטמאו כל הכלים. מיהו עדיין יש לחלק ולומר. דדוקא בשהטומאה ממש באהל קרקעיתו טמא עד התהום. וכדיליף מקרא (כר"ב פ"ג מ"ז) והרי קרא רק בשהטומאה ממש באהל כתיב. אבל אם רק התפשטה הטומאה לשם ע"י בקיעה כמו כשהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אין קרקע הבית טמא. כ"כ בשהתפשטה להבית ע"י בקיעה. אין קרקעיתו טמא. ואע"ג דכלי שגבוה מארץ טפח ע"ג אמרינן שהטומאה שע"ג שבקעה לתחת הכלי והתפשטה שם לכל תחתיתה חוזרת ובוקעת שוב למעלה לטמא שם נגד כל תחתית הכלי. התם הכלי מחשב אהל לטמא ולא לטהר (כרפ"ו). ונמצא שאין הכלי חוצץ. משא"כ הכא שקרקע ורצפת הבית מפסיק. וכן מסתבר שלא להרחיק הפלוגתות שהבאנו לעיל (פ"ד בקרית ארבע סימן ב' סע ף ב') בדין רצוצה שבקעה לתוך האהל. די"א שאמ"ט בהאהל רק כנגד הטומאה. נמצא דלהך מ"ד ודאי קרקע כל האהל טהור. ואיך נימא דלמ"ד דטומאה שבקעה לתוך האהל התפשטה שם בכל האהל. ויהיה גם קרקעית האהל טמא. אלא ודאי דקרקעיתו לכ"ע טהור:
