בטלו. ר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר כלים ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא יטמאו אלו הכלים באהל שדין האהל כבר בטל להיות בית נהרס וכן כרי של תבואה וגל של אבנים ואע"פ ששם טומאה בצד הכלים ולא תהיה שם נגיעת הכלים לפי שטומאה רצוצה לא תטמא אם לא בנכחיות כמו שהשרשנו ואם היתה טומאה בזה הכרי כולו הוא כמו קבר סתום ומטמא מכל סביביו ול' התוספתא (שם) כרי של תבואה וטומאה בתוכו טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם יש במקום הטומאה טפח על טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא מכל סביביו:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
בית שמלאהו עפר. ה"ג בספרים. ובנ"א תבן והכי מייתי לה בפ"ז דעירובין ד' עח. ובפ"ק דסוכה ד' ד. אבל כתבו התוס' דמשום דמייתי לה אתבן. טעו להגיה הספרים תבן במקום עפר:
ובטלו כו' טומאה בוקעת כו'. דאילו לא בטלו הרי הוא כשאר חפצים המונחים באהל כדלעיל. ובגמרא פ"ז דעירובין רמי מהכא אדתנן התם חריץ שבין שתי חצירות כו' מלא עפר או צרורות מערבין אחד. ואין מערבין שנים. ואפי' בסתמא משמע דמתבטל. ומשני רב אשי בשלמא חריץ למיטיימיה קאי. אלא בית למיטיימיה קאי. וש"מ דנ"א דגרס הכא בטלו. דמשמע מסתמא בטלה. ליתא כלל. אבל הרמב"ם העתיק בטלו. ופי' דר"ל בטל דין הבית ואם היה בתוך זה העפר. כלים. ובמקום אחר ממנו טומאה הנה לא תטמא אלו הכלים באהל. שדין האהל כבר בטל להיות בית [נהרס] ע"כ. וצריך עיון סוגיא דעירובין ודסוכה וגם דבריו שבחבורו פ"ז לא הבינותי שכתב שם וז"ל בית שמלאו עפר. או צרורות. הרי זה בטל אצל הבית. והרי הוא כגל של עפר או צרורות. ואם היתה טומאה בתוך העפר בוקעת ועולה וכו'. וצ"ע [*ועיין בפרק ד דמקואות משנה ג]:
[*טומאה בוקעת כו'. כתב הר"ב אם יש כו' הרי הוא כקבר סתום כו'. כדתנן ברפ"ז]:
ואנא גדי מסנקא מרתתן שפתי מלומר שזה דוחק מאד. דנימא דרישא סמיך אסיפא שנשנת אח"כ בהפסק כמה בבות. ותו וכי לא טעמא בעי. ומה חילוק יש בין שיש במקום הכלי שבהחצץ טע"ט אהל או לא. הרי בין כך ובין כך אין דרך טומאה להכניס. ול"מ מרבותי קדושי עליון היה נ"ל דדוקא לעיל שהחלול שאחורי החצץ הוא גבוה כחלול הבית. או שהחצץ למעלה מכל שטח ארכו ורחבו של בית הו"ל כחדר לפנים מחדר. או כעליה שע"ג חדר. דבין שיש בהחדר שלפנים טע"ט או לא. אמרינן אין דרך טומאה להכנס שם. משא"כ הכא שהחלול שבתוך התבן אינו גבוה כחלול הבית. רק שהחלול של הבית מקיף להחלול שתוך התבן מכל צד. לפיכך כל שאין טע"ט בהחלול שתוך התבן. בטל האויר ההוא לגבי התבן שמקיפו סביב. שמחשב כולו ככותל למקום היציאה. וחלול הבית מצרפן. והיה האהל אחד. א"נ בשלמא התם מדהעמיד הנסרים בידים רחוק מכותל הבית. אף שהמרחק ההוא פחות מטפח. הא אחשביה להיות חלוק מהבית. משא"כ הכא שהרווח שבאמצע התבן מסתמא נעשה שלא במתכוון. להכי דוקא כשהרווח טע"ט מחשב אהל. אף שנעשה ממילא (כלעיל ספ"ג). אבל כשאינו טע"ט. מחשב גם החלול ההוא כאטום בתבן. ובטל לגבי התבן שהוא כולו ככותל להרווח שבמקום היציאה וכלעיל. ואי"ל נידון עכ"פ כותל התבן שממלא הבית. שיהיה מחצה על מחצה (כפ"ו מ"ג). י"ל הכא שאני. דאף דמדאין בין תבן לתקרה פ"ט מחשב כבטלו בפירוש. היינו רק שביטל הרווח של הבית. אבל עכ"פ לא ביטל עי"ז כותל הבית הקבוע שמקיף להתבן סביב. והכותל ההוא מצרף הכל לאהל א'. אבל אילה"ק מהכא. והרי בטומאה בבית. וכלים בין מגדל לארץ. אם יש שם פ"ט טמאים ואם לאו טהורין (כפ"ד מ"א) ופי' הר"ש והר"ב שם דפ"ט דקאמר. היינו אם יש בין שולי מגדל לארץ טפח. א"כ מ"ש הכא דהוה דינא איפכא. שכשאין במקום הכלים טע"ט. יהיה חמור טפי מאילו יש במקומן טע"ט. י"ל התם מיירי שפתוח טפח להבית.כמו שפירשנו שם בס"ד. ובכה"ג גם הכא אפילו לא היה במקום הכלי אויר טע"ט עכ"פ מדפתוח מקום ההוא טע"ט למקום הטומאה היתה הטומאה מתפשטת למקום הכלים. דכל טע"ט מביא טומאה לכל מקום. ודו"ק:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · אֹהָלוֹת ט״ו ז׳
א׳
אפי' כגלו של עכן. פי' הרא"ש שלא היה אלא לפי שעה כו'. תימה דהרי כתיב בקרא עד היום הזה (ועיין בתפארת ישראל בבועז סי"ט):
ב׳
תוי"ט ד"ה ובטלו ושמע מינה דנוסח אחר דגרסי הכא בטלו כו' ליתא כלל אבל הרמב"ם כו' וצ"ע סוגיא דעירובין ודסוכה כו'. ונ"ל דהרמב"ם אית ליה כהואין לומר כו' שכתבו התוס' שם ושם. דהתוס' לא דחוהו רק משום דה"ל יותר להביא מן המשנה אבל לגי' הרמב"ם במשנה בטלו ופי' דמסתמא בטל א"כ אדרבה המשנה סברה כמתני' דעירובין. ולפ"ז סתמה המשנה דוקא כר' יוסי ולכן פסק הרמב"ם כוותיה. ונ"ל ראיה לגי' הרמב"ם ופירושו ממתני' הסמוכה דלעיל דמשמע שם דאפי' תבן לא בעי ביטול. וצ"ע ליישב זאת לגי' התוס'. אולם צ"ע הא דפסק בפ"ד מהל' סוכה הי"ג דאפי' עפר בעי ביטול והוא כרבנן וכן בפ"ג מהל' עירובין הי"ב מוכח דפסק כרבנן:
