אֹהָלוֹת י״ג · א׳

העושה מאור. חלון העשוי לאורה:

כבר התבאר בי"ז מכלים שמלא אגרוף כראש הגדול של אדם ושמלא מקדח גדול שבלשכה כפונדיון ומאור הוא ארובה אשר יכנס ממנה האורה ואמר שמי שפתח הארובה להכנס ממנ' אורה אם היה כפונדיון או יותר תביא את הטומאה אם לא שיהיה בה טפח על טפח לפי מה שקדם בהלכות מזו המסכת ואם זאת הארובה נפתחה מעצמה ר"ל מבלי פועל אדם אבל בשאר מהסבות אשר זכר או זולתם הנה זאת הארובה תקרא מאור שלא נעשה בידי אדם הנה הוא לא תצא ממנו הטומאה ויכנס בבית אחר אלא א"כ היה ממלא אגרוף ולמעלה וזה כאשר לא כוון על זאת הארובה אשר נפתחה בלי כוונה לענין מן הענינים אבל אם ספק אם כוונו עליו לענין מה הנה הוא ישאר בשיעור הראשון ואע"פ שלא נעשה בידי אדם ולזה אם חשב על זה החלון אשר פתח אותו המים או זולתו להשאר להשתמש בו שיעורו כפותח טפח ואם חשב עליו להשאר בעבור האור שיכנס בו שיעורו מלא מקדח כמו שאם פתחה מתחלה לכך הנה התבאר זאת ההלכה על השלימות והתאמת לך שלארובה ארבעה שעורים היותר קטן מלא מקדח והנמשך אליו אצבעיים על רוחב גודל ואשר ימשך אליו טפח על טפח והיותר גדול מלא אגרוף והתבאר הדין את אשר יצטרך בו לכל שיעור מהן: סריגות. הן השבכות הארוגות מקנים וזולתם ושם הקנה הדק סריג וכן רפפות מין מן השבכות ויעשו חלונות גדולות בהם להכנס בהם האורה: עוד יעשו על החלונות בכללה שבכה יעשה מעץ ערבה או מחריות של דקל או בנין או זולת זה ואומרים ב"ש כי אם היתה בנקבי זאת השבכה מלא מקדח יביא את הטומאה כי האורה יכנס בו ולזה כוון: עוד חזר במאמר לפי כוונת ההלכה ואמר שזה אשר שמנו שיעור למאור מלא מקדח הוא להביא את הטומאה לבית שהיא תכנס מזה הנקב כאשר היתה שם טומאה או תחת אהל מחובר בזה המאור לפי מה שקדם ביאורו וכן הוציאה את הטומאה שכאשר היתה טומאה בבית תצא מזה המאור הקטן ויטמא כנגדו וחלק רבי שמעון ואמר ואפילו מן המאור לא תצא טומאה בפחות מטפח ואין הלכה כר' שמעון:

מקדח גדול של לשכה. פירש הר"ב כפונדיון האטלקי וכו'. עיין [מ"ש] במשנה יב פי"ז דכלים [ד"ה כפונדיון]:

[*רום אצבעות על רוחב הגודל. הרמב"ם והר"ש מהתוספתא]:

אלו הן שירי המאור חלון שסתמה ולא הספיק לגומרה. משום דלא הספיק לגמרה משכחת לה בכמה אנפי להכי תני אלו הן [לשון רבים] והכי איתא בתוספתא הביאה הר"ש אלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה [*וז"ל הרמב"ם פי"ד מהט"מ [הלכה ג']. מאור שהתחיל לסתמו] ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חברו. או שחשכה לילי שבת. ע"כ. כך נ"ל:

חררוהו מים. עיין לשון רש"י שהעתקתי בספ"ג:

מלא אגרוף. פי' הר"ב אגרופו של בן אבטיח וכו'. עיין במשנה יב פי"ז דכלים [ד"ה כמלא אגרוף]. [*וז"ש הר"ב של כל אדם מפירוש הר"ש העתיק כן ואינו נכון וכי כל ראשי אדם שוים הם. וכן במשנה שכתבתי ליתא לתיבת כל. וכן הובאה בבכורו' פ"ו ד' לז ואף הרמב"ם פי"ד מהט"מ [הל' ב'] העתיק של אדם]:

ר"ש אומר להביא את הטומא' אבל להוציא וכו'. ל' הר"ב ור"ש פליג וסבר בין להביא בין להוציא. כולן שיעורן בפ"ט כו'. וכ"כ הר"ש. ונראה ודאי דל"ג אבל להוציא אלא ה"ג ולהוציא כו' ואע"פ שכתב הר"ש. דעוד יש לפרש דה"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השעורים. אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח. וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף. דאי אמלא מקדח. כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת. ואין דרך טומאה ליכנס. ע"כ. לא תידוק מינה דגירס' אבל להוציא כו' דכי נמי גרס ולהוציא שפיר מצי לפרושי דה"ק אבל להוציא כו'. ומ"מ אין למחוק גי' הספר דלפי' השני גיר' נכונה היא וכן היא גיר' הרמב"ם. ומהר"ם הגיה רש"א להביא הטומאה ולהוציא הטומאה: