ובית הלל אומרים כל שהוא. בתוספתא מפרש כל שהוא דבית הלל ובלבד שיהא כחוט המשקולת. והלכה כבית הלל:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
לא יצטרך לבאר כאשר אמרו קוברי המת ר"ל נושאי המת עד שיהיה המת עצמו הוא אשר האהיל על הדבר אהל וענין מביא את הטומאה בכאן שיביא לבית ויטמא הבית אשר ישקיף ממנו וטעם זה אצל ב"ה היות האדם חלול והצד העליון מביא את הטומא' לפי שהוא כמו אהל קצתו על המת וקצתו תוך הבית וזה האהל בינו ובין גופו גובה טפח ויותר לפי שהאדם חלול:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
היה משקיף בעד החלון. כן הוא בס"א. וכן הוגה בנוסחת מהר"ם. ופי' היה אדם מביט מן החלון למטה:
כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא:
וכל זה דלא כמשמע לכאורה מהר"ב. שכ' דאזלינן שהוא תוך הדות. ובמחכ"ר ליתא. דהרי גם כשהכלי כולו הוא בין שפת הדות להכפישה. אפ"ה טהור כמשנה ט'. וא"ת עכ"פ מ"ש הכא דלא סגי בשנראה תוך הבית. אלא צריך נמי שיהיה בולט תוך הבית. והרי לעיל (פ"ו מ"ה) בטומאה במעזיבה בנראה בבית. אמרינן דנידון כאילו הוא בבית. י"ל התם המעזיבה וודאי שייכי להבית. להכי סגי בנראה לחוד. משא"כ הכא כותל הדות אינו כותל הבית. עוד י"ל דדוקא כשאין שם אהל אחר שהכותל מפסיק ביניהן. אבל הכא דות כאהל: