אֹהָלוֹת י״א · ג׳

סָגוֹס עָבֶה וְכֹפֶת עָבֶה אֵינָן מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁיִּהְיוּ גְבוֹהִים מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. קְפוּלִים, זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, אֵינָן מְבִיאוֹת אֶת הַטֻּמְאָה עַד שֶׁתְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ פּוֹתֵחַ טֶפַח. הָיָה אָדָם נָתוּן שָׁם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אָדָם חָלוּל הוּא, וְהַצַּד הָעֶלְיוֹן מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה:

הטקסט מוצג עם ניקוד

על המשנה הזו

משנה אֹהָלוֹת י״א ג׳, מתוך מסכת אֹהָלוֹת שבסדר טהרות. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

ברטנורא

רבי עובדיה מברטנורא · איטליה, המאה ה־15

כלים שבפנים טהורים. שאין דרך טומאה ליכנס אלא לצאת:

נחלת הכלל

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

סגוס וכופת הם כלים כמו שבארנו בכ' מכלים (מ"ב): ועבה הוא שיהיה גבוה מטפח ולמעלה: וקפולין בגד מקופל קצתו על קצתו ואמר שאם היתה הטומאה באחד מצדדי האכסדרה הנחלקת והיה בגד עבה או בגד כרוך תחת הסדק הנה לא נאמר כי כאשר יהיה גבוה ובגבהותו טפח נחשוב בכל מה שתחת בגד העליון או השטח העליון והדומה לו עד הארץ ונחשוב שיהיה אהל תחת הסדק גבוה טפח אבל נדון אותו כאילו נתן את הקנה בהארץ ולא עירב את הטומאה עד שיהיה תחת הסדק אהל בו חלול כמו שהתנה כמו שביארנו שרש זה כולו: ואמרו עד שתהיה העליונה גבוהה מהארץ טפח ענינו שיהיה תחתיו חלל טפח ואם היה אדם נתון תחת סדק של אכסדרה בית שמאי אומרים שהוא לא עירב את הטומאה ואף על פי שגובה גשמו יותר מטפח כדין סגוס וכופה ובית הלל אומרים הסגוס והכופה מקשיים והאדם חלול והצד העליון ממנו כולו הוא אהל על הארץ ויביא את הטומאה לצד שני של אסקופה:

נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

סגוס עבה וכו'. שנויה עוד ברפט"ו. וע"ש [*הסגוס בערבי כתב הר"ב במשנה ו פ"ז דמקואות]:

[*קפולין. פי' הר"ב כמו טלית מקופלת. דפרק חבית (שבת דף קמז)]:

ב"ש אומרים אינו מביא את הטומאה. עיין במשנה דלקמן [בד"ה] *)ומודים וכו':

נחלת הכלל

תפארת ישראל - יכין · אֹהָלוֹת י״א ג׳

א׳
כלים שבפנים טהורין דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

תפארת ישראל - בועז · אֹהָלוֹת י״א ג׳

א׳
וא"ת אכתי כבר שמעינן כן במשנה ג'. דמ"ש מונח תחת הסדק ממונח על האסקופה. הרי כאן וכאן לא היה אהל תחתיו בשום מקום. ואפ"ה ס"ל לב"ה דמביא טומאה תחתיו ממקום למקום. י"ל דקמ"ל הכא תו לרבותא דב"ה. דלא מבעיא בסדק שיש כאן כבר אהל טמא ואהל טהור. ורק שע"י גוף האדם נתחברו. אלא אפילו הכא דמונח על האסקופה. שאין כאן אהל טמא רק ע"י גוף האדם. אפ"ה מביא טומאה מתחתיו לאהל טהור:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913

רש״ש · אֹהָלוֹת י״א ג׳

א׳
קפולין זעג"ז א"מ אה"ט עד שתהא העליונה כו'. הא"ר הגיה כאן וכן לקמן ברפט"ו ע"ש. ולעד"נ דהאי עד לא אתי לאפוקי מרישא והאי בבא לא קאי עלה אלא קאי אדינא דמ"ב דתני נתן את הקנה בארץ כו' עד שיהיה גבוה מה"א פ"ט וע"ז תני הכא ג"כ עד שתהא העליונה כו'. וכה"ג כתבתי בחולין (לח) בס"ד ע"ש:
נחלת הכלל · Vilna Edition