אֹהָלוֹת א׳ · ו׳

כלים הנוגעים במת הן אבי אבות. מדכתיב בחלל חרב. והרי מלת חרב מיותר. אלא קרא אתא לאשמעינן. דחרב שנהרג בו אדם דינו כהחלל עצמו להיות אבי אבות. מדנגע בהנהרג בשעת מיתה. מיהו להרמב"ם והר"ב חרב מתכות לאו דוקא. אלא כל כלי שנטמא במת. נעשה אבי אבות. חוץ מכ"ח שאינו נעשה רק ראשון. אולם לראב"ד ורש"י ור"ת. דוקא בכלי מתכות דומיא דחרב. אמרינן דדינו לענין טומאה כחלל להיות אבי אבות [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. והא דקיי"ל חרב כחלל. לאו דוקא שנגע במת. אלא אפי' נטמא על ידו בטומאת אהל [כתוס' שבת די"ז א' ד"ה ועל]. וכיון שדין הכלי שנטמא במת. הוא כטומאת המת בעצמו. לפיכך גם לענין זה דינו כהמת בעצמו שאם הכניס כלי זה שנטמא במת לשום אהל. חוזר הכלי ומטמא כל אשר באהל. דהו"ל כאילו הכניס המת לאהל זה [תוס' נזיר נג"ב. וכן כתב הר"ב במכילתין פי"א מ"ח]. וכ"כ כלי שנטמא במת מטמא גם לאדם שנשאו. כאילו נשא המת בעצמו [תוס' חולין ע"א ב' ד"ה בלע. ואילה"ק לתוס' מלקמן [פט"ז מ"א] דמצרכינן ג' תנאים שיתטמא האיכר שנשא המרדע שנטמא מדהאהיל על המת. א' שיהיה לכל הפחות היקף המרדע טפח. ב' שבשעה שנשא האדם המרדע האהיל המרדע אמת. ג' רק משום גזירה טימאו האדם הנושא. ול"ל כולה האי. הרי בלאו כל הנהו נטמא האדם מדנשא כלי שנטמא במת. י"ל דלמ"ד חרב כחלל גם לטמא במשא. ס"ל דחרב כחלל רק בכ"מ. משא"כ מרדע. וכן משמע מתוס' [שבת די"ז א' ד"ה ועל]. ולפ"ז לרמב"ם ור"ב ודעימיה דס"ל דכל כלי דינו כחלל. ע"כ דס"ל דעכ"פ אמ"ט במשא]. אולם להרמב"ן פרשת חוקת. רק לענין מגע ומשא אמרינן בכלי חרב כחלל. אבל עכ"פ אין הכלי מטמא באהל. ולהרמב"ם [פ"ה מטו"מ הי"ג] רק לענין מגע אמרינן חרב כחלל. אבל לא לענין שיטמא במשא ואהל [וערתוי"ט לקמן פט"ז מ"א ד"ה אקפח ועמ"ש בס"ד בפירושינו פי"ח מ"ח. וכלים פ"ט סי' ה' דלענין בוקע ועולה לכ"ע אין דינו כחלל וזה דלא כתוס' [חולין ע"א ב' ד"ה כי]. ולאאמ"ו הגזצוק"ל בכל גוונא אין צריך הזאה ג' וז' רק הנטמא במת עצמו. ולא אמרינן חרב כחלל רק לענין טומאה שיהיה טטו"ז אבל לא שיהיה צריך הזאה. וכן כתב גם הרמב"ן פרשת חוקת. וכן נ"ל ראיה ברורה מש"ס [חולין ע"א ב'] דבבלע טבעת שנטמא במת. קאמר טובל ואוכל בתרומה. משא"כ התם בנטמא באהל המת נקט הזה ושנה וטבל ודו"ק. אולם רבעת"ס [נזיר דנ"ד ב ד"ה ת"ש] כתבו דהנטמא בכלי שנטמא במת צריך הזאה ג' וז'. [ועמ"ש בס"ד פ"ח דטהרות סוף מ"ג] דרוב רבותינו ס"ל כתוס'. מיהו לכ"ע לאו לכל מילי אמרינן חרב כחלל. דהרי נזיר אין מגלח עליו כשנטמא בו [כרמב"ם נזירות פ"ז ה"ח]. וכ"כ אין חייב כרת וקרבן בנטמא בכלי זה ונכנס למקדש או אכל קדש [כהראב"ד פ"ג מביאת מקדש ה"ג ורק להרמב"ם שם חייב]. וכן מותר להכהן להטמא בהכלי ההוא. ולא הו"ל כהמת עצמו [רמב"ם פ"ג. מאבל ותוס' נזיר נ"ד ב' ותוס' חולין ק"ד א ד"ה תלה]. אולם ביו"ד [ס"ס שס"ט] מייתי י"א שיש לכהן ליזהר בזה:

והר"מ והר"ב פירשו דמיירי שהשפוד תקוע תוך האהל. ובראשו קשור האהל. וא"ת לפי פי' זה. א"כ איך חשב ר"ע האהל. הרי לא מכח טומאת האהל נטמא החנית. דהרי אפי' היה האהל דבר שאמק"ט. אפ"ה היה נטמא השפוד מחמת עצמו. מדהיה עם המת תחת אהל א' (כרמב"ם רפ"ו מטי"מ). ואי"ל דמיירי שאחר שהוציאו המת מהאהל קשרו השפוד תוך האהל. והרי גם אז עכ"פ צד הפנימי של האהל הוא אבי אבות (כפ"ז מ"ב) וא"כ השפוד המחובר בו. לא הו"ל ככלים שנגעו בכלים שנטמאו ממת. אלא גם השפוד שנתחבר לאהל נעשה אבי אבות הטומאה (ככלים פי"ט מ"ה). ליתא. דא"כ היכא ס"ד דר"ע דנימא שיהיה השפוד מתחשב. הרי כל טומאתו הוא רק מדמחובר להאהל. והו"ל השפוד כאהל עצמו. והראיה דהרי כשיפריש השפוד מהאהל יהיה רק אב. וכמפורש במשנה דכלים הנ"ל. י"ל דעכ"פ גם בל"ז מחמת התפשטות האהל ממעל להמת והשפוד נטמא השפוד. ולהכי שפיר חשיב ר"ע השפוד והאהל מן המנין:

הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאין. לכאורה משמע דקאי על כל הני דתני לעיל אף על אדם. ובגליון דפי' הרא"ש כתוב דלא קאי על אדם. ול"י מנין לו. ובתוס' חולין (כא) כתיב דגבי בהמה חיה ועוף מיתני'. השמיטו אדם והוסיפו תחתיו עוף דלא נזכר במשנה. והרי"ף והרא"ש בהל' טומאה הביאו זה לענין אדם:

בהרע"ב ד"ה ומאכיל את אמו. וכן ופוסל את אמו. ונוכל לפרשם ג"כ לענין אשתו:

תוי"ט ד"ה הותזו. ופי' הכ"מ דאל"כ פשיטא. ול"נ דד"ז מוכח מגמ' חולין שם להדיא. מדאמר שם כהבדלת עולת העוף לרבנן ולא פלגיתו ופרש"י דהיינו הותזו ממש ושם לעיל (ס"ד כ) איתא דאף לרבנן עור איננו בהבדלה: