ידוע שהזב אב הטומאה והאדם אשר יגע בו הוא ראשון לטומאה אבל הוא בשעת מגעו מטמא בגדים לפי מה שהתבאר בפ' אחרון מזבין והוא אמרו יתברך (ויקרא ט״ו:ז׳) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ירצה בזה שהוא מטמא בגדים בשעת מגעו כמו שהתבאר בפ"א מכלים אולם כלים הנוגעים בזב הנה הוא ראשון ולא יטמא בגדים אלא כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים כמו שביארנו בפתיחה אולם כלים הנושאים את הזב הנה הן אב הטומאה לפי שהן משכב או מושב וכולן מטמאין אדם כמו שביארנו בפתיחה ולשון התורה (שם) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב אולם אדם הנושא את הזב הנה הוא לא יטמא אדם בשום פנים לפי שהוא ולד הטומאה כמו שהשרשנו בראש זה הסדר ואפילו בשעת נשיאתו קודם שיפרוש ממטמאיו אינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס ואמנם שאר כלים יטמא והנה נבאר זה בסוף זבים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
שהבגדים הנושאים את הזב כו'. לשון הר"ב כגון משכב ומושב כו'. וכן לשון הרמב"ם וקרא דמייתו לראייה. במרכב כתיב כמ"ש ברפ"ד דנדה בס"ד [ד"ה כעליון]. וכ"ש משכב ומושב דחמירי. ובנא"י משכב או מרכב:
ואין אדם נושא את הזב מטמא אדם. כתב הר"ב ואפילו בשעה שהוא נושא כו. ככלל שאמר ר' יהושע בר"פ בתרא דזבים. ומסיים הרמב"ם ואמנם שאר כלים הוא מטמא. ועמ"ש שם בזבים:
טמא טומאת ערב מדאינו רק ראשון [אבל כלי שנגע בהאדם שנגע במת טמא טו"ז וכסי' ח']. מיהו כל זה שלא בחיבורין. אבל בחיבורין . דהיינו שנגע ב' בהא' בשעה שנגע א' בהמת אז בין שהב' אדם או כלי. גם הב' טמא טו"ז מדרבנן. אבל רק לתרומה וקדשים. ואסור ליגע בהן עד שיספור ז' ימים ויזה בג' וז'. אבל נזיר אינו סותר נזירתו עי"ז והעושה פסח בשאירע לו כך מותר לעשות פסחו בראשון אחר שהעריב שמשו. ואע"ג שאינו רשאי לאכול פסחו. הרי אכילת פסח אינו מעכב [ועי' נזיר דמ"ב ב ופסחים צח"ב]:
ונ"ל קצת ראיה לזה מתוספתא (שמחות פ"א הכ"א) דקאמר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. אין הכהן *)לוקה עליה. משמע קצת דהא איסורא איכא. והיינו מדרבנן. ובזה יתורץ קו' רבינו חיים כהן (בתוס' נזיר נד"ב) אמאי דס"ל לר"ת שם דחרב כחלל מטמא גם באהל כמת עצמו. והקשה לו ר"ח כהן הנ"ל איזה בית אשר תבנו לי. ולפי דברינו דטומאה זו דרבנן הוא. י"ל דמה"ט אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולים לעמוד בה (הוריות דג"ב) דהיינו דלא גזרו רק בכלי תלוש שהכניסו לאהל. אבל יתידות ומסמרי ברזל שמחוברים בכותלים שקבועים בקרקע ל"ג בה רבנן טומאה. ובנעשו לקרקע אמק"ט כלל אפי' בתלושים (ככלים פי"א מ"ב) ובנטמא במת ואח"כ קבעו בקרקע נטהר (ככלים פ"כ מ"ו). ואי משום חשש שמא יש בהבית כלים תלושים שכבר היו באהל המת. הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה היה נראה לומר דאפי' יהי' אסור מדאו' להכהן להטמא בהכלים. היה שרי עכ"פ להכהן להשתמש בכל כ"מ מדהו"ל ס"ס. ספק שלא נטמאו במת. או ספק שאינו כהן. דכהני דידן רק כהני חזקה נינהו (כאה"ע סי' ג'. וריב"ש סי' צ"ד ורשד"ם רל"ה) ואע"ג דאפי' ס"ס ברה"י טמא (כטהרות פ"ו מ"ד) והכא בית הרי רה"י הוא. י"ל דהיינו רק לענין שהנכנס שם טמא דלענין טומאה לא מהני ס"ס. אבל לענין איסורא. דהיינו שיהיה אסור להכהן לכנס לשם. ודאי מהני ס"ס. כמו לכל איסורים. אבל א"א לומר כן. מדקיי"ל דכל ס"ס באיסור תורה שאינן בגוף א'. ונולדו ב' הספיקות זא"ז. לא מהני ס"ס (כש"ך יו"ד ריש כללי ס"ס בסי' ק"י):
