עד שתתמעט בהרתו מכגריס. שילך כל הנגע ולא ישתייר בו כגריס:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
שבפריחתן טהרו טמא. הוא אשר אמרנו שהוא היה טמא עוד פרחה בכולו והיה טהור ואם פרח לראשי אברים אשר בכלל הצרעת להחזיר טהור כאשר נתגלה ממנו הנגע וחזר בה בשר חי כעדשה הנה יחזור טמא וכן אמרו כשחזרו טמאים וכן ג"כ הוא אשר היה טהור כאשר תכלול אותו וחזרה וכסתה שנית הנה הוא יחזור טהו' ואם תתגלה אחר זה יחזור טמא וכן תמיד אפילו מאה פעמים כאשר יתגלה ממנו אבר יטמא וכאשר יכללהו בצרעת טהור וזה לשון התורה אמר (שם) וראה הכהן את הבשר החי וטמאו ואמר אחר זה או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן וטהר הכהן את הנגע:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
אפילו מאה פעמים. בת"כ. או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן. הרי זה בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו וחזרו ונתכסו. שיהו טהורים. יכול פעם אחת. מנלן אפי' מאה פעמים. נתכסו טהור. נתגלו טמא. ת"ל ישוב. כי ישוב או כי ישוב. הר"ש:
מן הטהור אי"ל שהי' טהור גמור. ובא לפני הכהן פורח בכולו. א"כ היכא קאמר הכא טמא הרי א"צ אלא סגירה [וכמשנה ז'] ותו האיך קאמר בסוף עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה. הרי לא היתה עדיין כלל. אלא הכא מיירי בבא לפני כהן בנגע כגריס. ועמדה בעינה ב' שבועות ונטהר עי"ז. או שהוחלט בא' מסיט"ו ועברו ונטהר ולאחר שאירע זה או זה פרח בכולו:
ולאאמ"ו ע"ר הגזצוק"ל. קמ"ל מתניתין דסוף דינא כתחילת דינא. דבעכבו רא"ב בתחילה את הפריחה במשהו להכי בנתכסו וחזרו ונתגלו נמי שיעורו במשהו. וק' לבקא בר יומא א"כ בשאר מקום שבגוף נמי נימא סוף דינא כתחילת דינא במשהו. דהרי גם שם פחות מכעדשה מעכב הפריחה. וא"כ למה נקט הך דינא רק ברא"ב. ואת"ל רבותא קמ"ל דאף ברא"ב שאין בהם דין מחיה וקילי. אפ"ה פחות מכעדשה שעיכב בתחלה מעכב גם בסוף. עכ"פ קשה לאזני לשמוע. דמה דקאמר במתניתין כל פריחת רא"ב שבפריחתן טהרו טמא יהיה ר"ל שעכבו בתחלה הפריחה בשיעור זה. טפי הול"ל כל רא"ב שעכבו בתחלה מעכבי גם בסוף. וצ"ע: