נְגָעִים ח׳ · ג׳

טמא. דכתיב (ויקרא י״ג:י״ד) וביום הראות בו בשר חי יטמא. והוא שייראו כעדשה:

אמר כיכאשר היה שער לבן במקומו הנה הוא טהור ואפי' אצל ר' יהושע וכבר ביארנו שענין שחזרו ראשי אברי' שישוב בשר חי ואפי' כעדשה בראש אבר א' מהן ואמר פרחה במקצתו טמא פרחה בכלו טהור להודיעך שאין מתנאי אמרו יתברך (ויקרא יג) כולו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור:

בהרת ובה שער לבן כו'. כ' הר"ב הא קמ"ל דפריחה מטהרת אחר כל סימני טומאה. כדילפינן בת"כ הביאה הר"ש בסוף מתני' א' וטהר את הנגע כלו הפך לבן טהור מה ת"ל. שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא אחר חלוט מחיה כו' מנין כו' ואחר החלוט שער לבן כו' ואחר חלוט הפסיון כו' ת"ל וטהר את הנגע טהור לרבות את כולן ע"כ:

אע"פ ששער לבן במקומו טהור. ואפי' אצל ר' יהושע. הרמב"ם. וכ"כ מהר"ם:

וכולן שחזרו בהן ראשי אברים כו'. בת"כ וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא. מה ת"ל שיכול אין לי אלא ראשי אברים שנתגלו שיהו טמאים. אלא אחר פריחת חלוט מחיה כו' מנין כו' אחר פריחת חלוט הפסיון כו' אחר פריחת הסגר כו' ת"ל וראה הכהן את הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולן. הר"ש. ואע"ג דאחר פריחת חלוט שער לבן לא קתני ממילא משמע דנתרבה ג"כ. וז"ל מהר"ם וכולן שחזרו בהן ראשי אברים הרי אלו טמאים. פי' אחר חלוט שער לבן משום שער לבן או משום פסיון ואחר חלוט פסיון משום פסיון ואחר חלוט מחיה אינו טמא משום מחיה דהא נתכסית ולא חזרה ונתגלתה אלא ראשי אברים הוא דנתגלו שאינן מטמאין משום מחיה. אלא צ"ל דנתגלו אחר חלוט מחיה מטמאין ליה משום פסיון ע"כ. וכתב עוד דהא קמ"ל דאפי' פורח מתוך חלוט מחיה דמטהרים ליה אם חזרו ראשי אברים ונתגלו כעדשה סד"א לא יעכבו הפריחה. כיון דלא מטמא משום מחיה קמ"ל ע"כ. [*והא דבברייתא דת"כ נסיב ליה לקרא וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא העתקתיו כן מדברי הר"ש. אבל בת"כ עצמו ראיתי דלא נסיב הבשר החי טמא הוא ולמד הכל מן וטמאו. והדר נסיב לטמא הוא צרעת הוא למיעוט דהפך כולו לבן בתחלה כו' וחזרו ראשי אברים דטהור. כדלקמן מתניתין ז ומיהו נראה גירסת הר"ש עיקרית דמן טמא ומן צרעת מרבה לכולן והדר מן הוא הוא ממעט לכולן]:

הרי אלו טמאין. לעיל דלא קאי אלא אפורח מתוך הסגר נקט טמא אבל הכא דקאי אפורח מתוך חלוט מחיה מתוך חלוט שער לבן מתוך חלוט פסיון נקט טמאים כלומר כל הפריחות הללו שחזרו בהן ראשי אברים. טמאים. והכא קתני סתמא טמאין. ולא קתני עד שנתמעט בהרתו מכגריס כדקתני ברישא משום דרישא דמיירי בפורח מתוך חלוט הסגר שייך למתני הכי. אבל הכא אפי' עמדה בהרתו על כגריס אם הלכו להן סימני הטומאה טהורה ונהי דה"מ למתני טמאים עד שילכו להן סימני טומאה י"ל דלא אצטריך. דברישא נמי לא הוה צריך למתנייה אלא משום דזימנין טמא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. וזימנין טמא עד שתחזור בהרתו לכמות שהיתה דהיינו כשפרח מתוך לאחר הפטור משום האי חילוקא דאיכא ברישא תנייה התם. מהר"ם:

פרחה במקצתו טמא. כתב הר"ב אצטריך לאשמעינן כו' אפי' פרתה ברובו כו' א"נ וכו'. וכ"כ הר"ש. ומהר"ם כתב דא"נ במקצתו אע"פ שפרחה בכולו חוץ מפחות מכעדשה. וקמ"ל דפחות מכעדשה מעכב את הפריחה. ואפילו בראשי אברים וסתמא כר"מ דרבנן דמתני' ו ועיין מה שאכתוב בשמו במשנה ו':

פרחה בכולו טהור. להודיעך שאין מתנאי אומרו ית' כלו הפך לבן שיחזור ברגע אחד אבל אע"פ שפרח בו מעט מעט בעת שיכללהו טהור. הרמב"ם. ותניא בת"כ הביאה הר"ש במשנה ו ואם פרח תפרח אין לי אנא בזמן שפרחה בכולו כאחת מנין פורחת וחוזרת. ופורחת וחוזרת. ת"ל תפרח: