כֹּל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִטַּמֵּא בְנֶגַע הַבַּהֶרֶת, אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה. כֵּיצַד. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בָרֹאשׁ וּבַזָּקָן, בַּשְּׁחִין, בַּמִּכְוָה וּבַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, טְהוֹרִים. פָּרְחָה בְכֻלּוֹ, אֲבָל לֹא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָרֹאשׁ וְלַזָּקָן, לַשְּׁחִין, לַמִּכְוָה, וְלַקֶּדַח, חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשָׂה מְקוֹם הַמִּחְיָה בַּהֶרֶת, טָמֵא, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ:
הטקסט מוצג עם ניקוד
מטהור טמא. טהור שפרחה צרעת בכולו. כגון שהחליטו בשער לבן או במחיה ונשר שער לבן או נתכסית המחיה ופטרו, אי נמי הסגירו בבהרת כגריס ועמד בעיניו שני שבועות ופטרו, בכל הני אם אחר פטורו פרחה בכולו, טמא:
זאת ההלכה כולה כבר השרשנו אותה בפרק הששי מזאת המסכתא ואמרו אע"פ שנעשה מקום המחיה בהרת ירצה בו זה החלק אשר היה נשאר מן הגוף והוא כחצי עדשה סמוך לראש או למחיה אשר נשארת מהגוף קודם שישובו אלו המקומות הראויין לבהרת הנה הוא טמא עד שתכלול הצרעת לראש או לזקן או יקרחו וכן השחין והמכוה כאשר נעשו צרבת הנה כבר היו ראויין לנגעי הבהרת ולזה מעכבין:
