כֵּיצַד לְהַחְמִיר. לֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְנוֹלַד לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ שְׁחוֹרוֹת וְהִלְבִּינוּ, אַחַת שְׁחוֹרָה וְאַחַת לְבָנָה וְהִלְבִּינוּ שְׁתֵּיהֶן, קְצָרוֹת וְהֶאֱרִיכוּ, אַחַת קְצָרָה וְאַחַת אֲרֻכָּה וְהֶאֱרִיכוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין אֶת שְׁתֵּיהֶן אוֹ אֶת אַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקוֹ הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶם, לֹא הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְנוֹלְדָה לוֹ מִחְיָה, הָיְתָה עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה וְנַעֲשֵׂית מְרֻבַּעַת, מִן הַצַּד וְנַעֲשֵׂית מְבֻצֶּרֶת, מְפֻזֶּרֶת וְנִתְכַּנְּסָה וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ, הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק וְהָלְכוּ לָהֶן, לֹא הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְנוֹלַד בּוֹ פִסְיוֹן, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן וְהָלְכוּ לָהֶן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהַחְמִיר:

שאת כצמר לבן. רבנן סברי, שני מראות עזות שהן שלג וצמר לבן, הן לשני אבות בהרת ושאת, ושני מראות כהות מהן שהן סיד ההיכל וקרום ביצה והן תולדות. תן תולדה גדולה לגדול, דהיינו סיד ההיכל לבהרת שהוא אב גדול, ותולדה קטנה לקטן דהיינו קרום ביצה לשאת שהוא קטן מבהרת. ונפקא מינה בפלוגתייהו דרבנן ותנא קמא לענין צירוף, דחצי גריס מאב וחצי גריס מתולדה דידיה מצטרפין, וכן שני האבות שאת ובהרת מצטרפין, דדרשינן והיה בעור בשרו לנגע, מלמד שמצטרפין זה עם זה, מדכתיב והיה ולא כתיב והיו, עשה כל הנגעים אחד. אבל שתי התולדות אין מצטרפות, דתולדה דבהרת אינה מצטרפת עם תולדה דשאת, דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיבי בהדיא, ולא אתולדות דאתו מרבויא. והשתא, לתנא קמא שלג וקרום ביצה מצטרפין, שלג וצמר לבן אין מצטרפין. ולרבנן, שלג וצמר מצטרפין, שלג וקרום אין מצטרפין. והלכה כחכמים:

זאת ההלכה כולה מבוארת כאשר הבנת מה שקדם מהמאמר לפי שהכונה שיהיה נראה יום השביעי שהוא שבת ויתחדש לו בבקר א' בשבת מה שיחייב לו הטומאה כמו חדוש מחיה ושער לבן ופסיון או יעדר אחד מאלו הדברים כאשר היו מצילין אותו כמו שיהיה ענין יום שבת כמו שנזכר שיהיה השחין סמוך לבהרת ושאר הדברים אשר ביארנו שהן יצילו ואחר נעדרו אלו ההצלות והוא ענין אמרו והלכו להן ר"ל שהן הוסרו בנשאר מיום השבת ויהיה הסבה להיות בקר אחד בשבת טמא וזה להחמיר. וכבר התבאר לך מזאת ההלכה ומאשר לפניה ששער לבן לא יהיה סימן טומאה אם לא שיהיה בעצם הנגע אולם כאשר היה שחין או מכוה בתוך הנגע ושער לבן בזה השחין או המכוה הנה אינו סימן טומאה ולזה יאמר נסמך השחין לשתיהן או לאחד מהן וכו':

ומה שראוי שתדעהו שהמחיה לא תהיה סימן טומאה עד שתהיה נראית בתוך הבהרת והנגע יקיף בה מכל צד ושתהיה גם כן מחוברת אולם אם היתה המחיה מן הצד והוא שתהיה כמו רצועה מבשר חי כבר נמשכה ונכנסת בתוך הנגע ולא יקיף הנגע בה מכל צד הנה אינו סימן טומאה והנה יתבאר כל זה וכן המחיה כאשר הית' מפוזרת בתוך הנגע הנה אינו סימן טומא' ואשר היה זה כן הנה כבר התבאר שאומרו מבוצרת ונעשית מן הצד מכונס ונתפזרה כולן הן תנאים מן המחיה וכן כל מה שנמשך בזה מן המאמר באמרו הקיפה השחין חלקה או מיעטה וזולת זה הכל תנאי המחיה כמו שהתבאר בהלכה הקודמת לזו וזה כלל כל השרשים אשר יבנה עליה המאמר:

כיצד להחמיר לא היה בו שער לבן ונולד לו כו'. דאע"ג דאי נמי פטרו בשבת כשנולד לו לאחר השבת היה מחליטו. כדתנן לעיל במשנה להחליט כו'. לאחר יהפטור. מכל מקום היה טהור אם טבל והעריב שמשו עד שיולד לו ויראהו הכהן. ולעיל ביש להקל פי' הר"ב. דמ"מ היה צריך להביא קרבן. משום דלענין טומאה מוסגר ומוחלט שוין. כדתנן במ"ח פ"ח. ופריעה ופרימה לא שייך בשבת. ועיין מ"ש במ"י פ"ד. ומיהו לר"ח סגן הכהנים דאין רואין הנגעים בתחלה לאחר השבת. איכא נפקותא בלא קרבן שאינו מסגירו עדיין. וכן נמי לכ"ע אין רואין בתחלה בשבת מטעמא דפירש הר"ב סוף מ"ד. שהוא נראה כדן את הדין. ואיכא נפקותא לטומאה:

[*נסמך השחין וכו'. מ"ש הר"ב שאין שער לבן סימן טומאה אלא כשהוא בנגע עצמו. כדתנן ברפ"ד. ועיין שם בפי' הר"ב דמשנה ב. וכן עיין שם במשנה ג]:

[*והלכו להן. פירש הר"ב ונעשה מקומו צלקת וכו' ונשאר עור הבשר עם הנגע כבתחלה כו'. וכן כתב הר"ש. וכלומר שהנגע הוא על עור הבשר הזה שנעשה צלקת. דאי לאו הכי אם כן עדיין אין השער לבן בתוך הנגע]: