כֵּיצַד לְהָקֵל. הָיָה בוֹ שֵׂעָר לָבָן וְהָלַךְ לוֹ שֵׂעָר לָבָן, הָיוּ לְבָנוֹת וְהִשְׁחִירוּ, אַחַת לְבָנָה וְאַחַת שְׁחוֹרָה, וְהִשְׁחִירוּ שְׁתֵּיהֶן, אֲרֻכּוֹת וְהִקְצִירוּ, אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה וְהִקְצִירוּ שְׁתֵּיהֶן, נִסְמַךְ הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, הִקִּיף הַשְּׁחִין לִשְׁתֵּיהֶן אוֹ לְאַחַת מֵהֶן, אוֹ חִלְּקָן הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיְתָה בוֹ מִחְיָה וְהָלְכָה לָהּ הַמִּחְיָה, הָיְתָה מְרֻבַּעַת וְנַעֲשֵׂית עֲגֻלָּה אוֹ אֲרֻכָּה, מְבֻצֶּרֶת וְנַעֲשֵׂית מִן הַצַּד, מְכֻנֶּסֶת וְנִתְפַּזְּרָה, וּבָא הַשְּׁחִין וְנִכְנַס בְּתוֹכָהּ. הִקִּיפָהּ, חִלְּקָהּ, אוֹ מִעֲטָהּ הַשְּׁחִין אוֹ מִחְיַת הַשְּׁחִין, וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק, הָיָה בוֹ פִסְיוֹן וְהָלַךְ לוֹ פִסְיוֹן, אוֹ שֶׁהָלְכָה לָהּ הָאוֹם אוֹ שֶׁנִּתְמַעֲטָה וְאֵין בָּזֶה וּבָזֶה כַגְּרִיס, הַשְּׁחִין וּמִחְיַת הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וּמִחְיַת הַמִּכְוָה וְהַבֹּהַק חוֹלְקִין בֵּין הָאוֹם לַפִּסְיוֹן, הֲרֵי אֵלּוּ לְהָקֵל:

שניה לה כצמר לבן. והוא עז בלבנוניתו יותר מסיד ההיכל שהיא תולדה דבהרת. משום דאמר קרא שאת לבנה. לענין מאי קרייה רחמנא לבנה, על כרחך לתולדתה, שהיא לבנה יותר מתולדה דבהרת:

שמור אלו השרשים והוא שכל נגע שיעורו אינו פחות מכגריס שנגעי עור בשר נטמאו בשלשה סימנין איזה שיהיו והוא שער לבן או מחיה או פסיון וכבר קדם לנו זכרון זה ודע שמתנאי שער לבן שיהיה בנגע ולא יהיה בשחין או במכוה או במחית השחין והמכוה או בתוך הבוהק ואם היה זה השחין אשר בו שער לבן בתוך הנגע וכן המחיה אם היתה בשחין שבתוך הנגע אינה סימן טומאה וכן הפסיון לא יהיה מעור הבשר לתוך השחין או למחית השחין או לתוך המכוה ולמחית המכוה או לבוהק והנה יתבארו כל אלו השרשים וראיותיהם כאשר יתחדש לנגע מה ינצל מאחד מאלו הסימנים השלשה עד שלא יהיה סימן טומאה והוא קולא לבעל הנגע ומתנאי נגעי הבשר שתהיה עגולה מכל צד עור הבשר עד שיהי' אפשר הפסיון באיזה צד שיהיה ולשון סיפרא בעור הבשר עד שיהיה כל החוצה לו סמוך לעור הבשר ראוי לפסיון שאם יהיה סמוך לראש או לזקן ולשחין ולמכוה ולקרחת אינו טמא וכן אלו השתי שערות לבנות אשר הוא סימן טומאה כאשר היו שתיהן או אחד מהן קצרות פחות מהשיעור אשר יתבאר אחר זה או היו שחורות או היו בצד השחין או מחית השחין בשחין או מכוה או מחית המכוה הנה אינו טמא וכן אם התחדש בין צמיחת השתי שערות שחין או מחית השחין או מכוה או מחית המכוה או בוהק הנה אינו טמא וכבר התבאר שרש כל אלו והנגע הראשון אשר היה בגשם בעת עמידה בתחלה לפני הכהן יקרא אום וכאשר יוסיף עליו שיתרבה אחר זה יקרא פסיון וכאשר לא הוסיף הנגע או שהוסיף הנגע והוסר השרש וישאר התוספת או נשאר קצת השורש עם התוספת וכל מה שנשאר עם התוספת פחות מכגריס הנה אינו טמא וכן אם נתחדש בין השרש והתוספת אחד מן הדברים אשר לא יהיה בהם פסיון כמו שיהיה בין השורש והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה או התחדש בין האום והתוספת שחין או מכוה או מחית השחין או מחית המכוה או בוהק והבדילה הנה כבר ינצל מהיות מוחלט בפסיון מפני החדוש שנתחדש וזכרתי לך בזאת ההלכה כל אלו הדברים אשר חדושיהם ידחו סימני טומאה שהוא אפשר שיהיה יום שבת אשר הוא שביעי שלו טמא או קרוב להחליט לו ותחדש לו א' מאלו החדושים להציל לו בשארית היום עם ליל אחד בשבת ובבקר ימצא על ענין אחר הנה כבר היה לו האיחור קולא:

וכבר יהיה יום השבת בלתי מוחלט ויתחייב לו האיחור שיהיה יום אחד בשבת מוחלט כמו שיזכור אחר זה:

ומתנאי המחי' כאשר היתה כעדשה מצומצמת שתהי' מרובעת כמו שנבאר וכן מתנאי כל מחיה שתהיה מגעת בעובי הנגע והנגע יקיף בה ואז יהיה סימן טומא' והוא אמרו מבוצרת אולם אם הית' בצד הנגע (כזה) הנה לא יהיה סימן טומאה ומתנאי המחי' ג"כ שתהי' שיעור כעדשה ממנו מדובקת כולה גוף אחד אולם אם היתה מפוזרת בתוך הנגע זעיר שם זעיר שם אע"פ שבין כולן כעדשה ואף על פי שכל חלק ממנו נראה בתוך הנגע הנה אינו סימן טומא' וכן כאשר חלקה השחין או הקיפה או מיעטה הנה אינו סימן טומאה עד שתהיה כולה מקובצת נראית בעצם הנגע לא בתוך הבהק או שחין או מכוה שבתוך הנגע לאמרו הי"ת (ויקרא י״ג:י׳) ומחית בשר חי בשאת וכן בשאר מראות נגעים לא תהיה סימן טומאה עד שיהיה בתוך הנגע לא מן הצד ואז יהיה סימן טומאה כמו שהקדמנו והנה יתבאר זה בזאת המסכתא:

היה בו שער לבן והלך לו. לשון הר"ב. הרי זה להקל. ומסיים הר"ש דאי קאי בסוף שבוע שני פוטרו ע"כ. ועמ"ש לקמן [ד"ה היה בו פשיון] [*ומ"ש הר"ב דנ"מ שהיה צריך להביא קרבן. עמ"ש בזה בס"ד משנה ו']:

היו לבנות. להכי נקט לשון רבים. משום דתניא בת"כ מיעוט שער שתי שערות. הר"ש. והביאו הר"ב ברפ"ד ושם אפרש בס"ד:

אחת לבנה ואחת שחורה. כתב הר"ב כדי נסבה כו' וכ"כ הר"ש. וכ"פ בסיפא גבי אחת ארוכה ואחת קצרה כו' ומהר"ם כתב ולי נראה לפרש דלאו כדי נסבא. וקאי אדלעיל והכי פירושו היו לבנות פירש בשבת והשחירו לאחר השבת. ולא פירש היאך השחירו. והדר מפרש לה. בין שהשחירה אחת מהן. בין שהשחירו שתיהן. והשחירו שתיהן הוי פירושו. או השחירו. כמו חלץ ועשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג]. דהוי או עשה מאמר. וכן יש לפרש גבי אחת ארוכה ואחת קצרה. דאדלעיל קאי אארוכות והקצירו. והדר מפרש בין שנעשה אחת ארוכה. ואחת קצרה. בין שהקצירו שתיהן לאחר השבת או נסמך השחין לשתיהן לאחר השבת כו'. ותדע דגבי שחורות והלבינו בסיפא קתני או אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא לא קתני או וכן באחת קצרה ואחת ארוכה קתני בסיפא או. משום דסיפא הוי פירושא בשבת היו אחת שחורה ואחת לבנה כו'. וברישא אלאחר השבת קאי וק"ל. ע"כ. אבל בספרים שלנו ל"ג או בסיפא. ומ"מ רישא שפיר מיתרצא בלאו האי תדע:

ארוכות. עיין פ"ד משנה ד:

נסמך השחין כו'. סברא הוא בכל הני דתנינן שמבטלין סימני הטומאה [*ועיין בפירוש *)הר"ב דריש מתני' דלקמן] ועיין בסוף מ"א דפ"ד:

הקוף השחין וכו'. כתב הכ"מ בפ"ב מה"צ [הלכה ד] וא"ת הא קי"ל [במשנה ד' פ"ג] ששער לבן הוא סימן טומאה גם בשחין ומכוה. וא"כ דל בהרת מהכא תיפוק לי משום שחין ומכוה שיש בהם שער לבן וי"ל דמשכחת לה כגון שהיא מכה טרייה ונקרא מורד ואינה מטמאה ע"כ. ובודאי שכדבריו כן הוא דאי התחילו להתרפאות. זו היא מחית השחין והמכוה. ואי נתרפאו רפוי גמור. אע"פ שמקומן נעשת צלקת נדונין כעור בשר כדתנן כל זה במשנה ב פ"ט. [*אבל מהר"ם כתב כיון דנגע חדש הוא משום שער לא מטמא כיון דשער לבן קודם לשחין [וכדתנן בספ"ד] נ"ל ע"כ. ומ"מ דברי הכ"מ מוכרחים על דברי הרמב"ם דהתם. שהוא כתב סתם בהרת ובתוכה שחין או מכוה וכו' ושתי שערות לבנות בתוך השחין וכו'. ולא כ' לענין שבת כפי משנתינו שמשנתינו כתבה בפ"ט מה"צ [הלכה ז] ודרך כלל שאפשר שיהיה ביום שבת זה יום הראוי לראות טמא. ולמחר ילכו להן סימני טומאה ואפשר כו']:

ומחית השחין והמכוה כו'. אכולהו קאי. נסמך והקיף וחלקן וכן העתיק הרמב"ם בפ"ב מה"צ [הלכה ה] והר"ב דאסברא לה בחלקן משום דסמוך להו במתני'. ולאו בדוקא פי' כן. ועי' עוד בסמוך:

ומחית השחין. פי' הר"ב לקמן דהיינו שנעשה קרום כקליפת השום ועיין ספ"ו. [*ובמ"ב פ"ט] ובכתוב נקרא צרבת אבל למכוה נאמר מחיה ואגביה נקט התנא ג"כ בשחין:

והבהק. פי' הר"ב בפ"ח משנה ו שהיא מראה לבנונית למטה מד' מראות:

מרובעת. עמ"ש במ"ב פ"ו [ד"ה ובה מחיה]:

מבוצרת. בת"כ יליף לה בשאת שתהא מבוצרת בשאת. והביאה הר"ש במשנה ב פ"ד ועיין בל' הר"ב פ"ו מ"ב ופ"י משנה ג וז:

מכונסת ונתפזרה. ל' מהר"ם שפשה הנגע לתוכה וכסה מקצתה. ומיהו כי מצטרפת לה לכולה מחיה אכתי איכא שיעור מחיה שהיא כעדשה ובא השחין ונכנס לתוכה. ובא. פירוש או בא כמו חלץ ועשה מאמר דהוי פירושו או עשה מאמר [בפ"ה דיבמות] [משנה ג] ברישא נקט ונתפזרה מחמת שנכנס הנגע לתוכה ונתפזרה מחמת הנגע התם שייך ל' פזור שהנגע והמחיה ענין א' הן ושייכי להדדי. אלא שהמחיה מפוזרת ואין ממנה במקום א' כשעור. אבל שחין ומכוה דלא מטמאו במחיה לא שייך בהו ונתפזרה אלא נכנס לתוכה. כלומר נכנס לתוכה דבר חדש שאינו מן הענין שלה כלל. וניחא נמי הא דברישא גבי שער לבן נקט מעיקרא נסמך השחין לשתיהן וכו'. והכא לא קתני נסמך לה השחין די"ל דאיידי דקתני מכונסת ונתפזרה פי' שנכנס הנגע לתוכה ובכך נתפזרה נקט נמי בהאי לישנא ובא השחין לתוכה ונתפזרה נמי בכך ותו לא איצטריך למתני נסמך לה השחין. דהיא היא ע"כ:

ובא השחין ונכנס בתוכה. כתב מהר"ם יש ספרים שכתוב בהן שחין המורד. ע"כ. ועיין פ"ט מ"ב. וכתב עוד כלומ' בשבת לא הי' שם שחין וכו' והשתא דרואהו אחר השבת כשנעשה שחין לא מטמא במחיה כדתנן לקמן [פ"ג מ"ד] דשחין אין מטמא במחיה אלא בשער לבן ופסיון נ"ל ע"כ:

השחין או מחית השחין וכו'. כתב הר"ב כל הני אמעטה קיימא כו'. וכ"כ הר"ש. ולאו דוקא אלא דנקטי במאי דסליק וסמיך וה"ה לאינך דכל הני קיימי אכולהו:

והבהק. כתב הר"ב כדתניא בת"כ כו' בשר חי ולא הבהק. צ"ע לקמן בפי' מ"ו פ"ו וע"ש [ד"ה היה בוהק]:

היה בו פסיון בשבת. אנגעי הגוף קאי. דאילו היה רואהו בשבת היה מחליט. ומשום דבנגעי הגוף אין מחליטין לעולם על עמד בעיניו אע"ג דבנגעי בתים [*ובנגעי בתים נמי מיירי וכמ"ש לקמן בד"ה ואין בזה כו'] מחליטין על עמד בעיניו כמו על הפסיון נקט פסיון משום דבנגעי הגוף [אין] מחליטין [אלא] על הפסיון. מהר"ם:

ואין בזה ובזה כגריס. דאילו יש בין שניהן כגריס עדיין צריך הסגר אי קאי בסוף שבוע ראשון. וקצת קשה דאי מתני' איירי בסוף שבוע ראשון. הא כל הני דקתני בעי הסגר כדמשמע מל' הר"ש שכתבתי [לעיל ד"ה היה בו] דדוקא בסוף שבוע ב' פוטרו. וכן הן דברי הרמב"ם בפ"ב [הלכה ד] ופ"ג מה"צ [הלכה ג] ואפ"ה קרו להו להקל ואמאי דייק הכא למתני שאין בזה ובזה כגריס הא אפי' הוה כגריס עדיין יש להקל שלא נחלט. וי"ל דעכ"פ אצטריך למתני שנתמעטה. עד שאין כאן פסיון ממה שהיתה בתחלה. דאל"כ יוחלט עדיין. והואיל ואיצטריך למתני תנאי בדבר. קתני ואין בזה ובזה כגריס. למתני להקל לגמרי. שיהא פטור גמור. אבל מהר"ם כתב וז"ל אע"ג דאי איכא נמי כגריס בזה ובזה. אכתי לא מטמא משום פסיון. אפ"ה ניחא ליה למנקט ואין בזה ובזה כגריס. למנקט מלתא דפסיקא. אף לנגעי בתים. דזמנין דמשכחת לה אף בנגעי בתים דמטהרים ליה כשהלך הפסיון. כגון דבשבת כנסה ועמדה על פחות מכגריס. ופשתה בו ביום ועמדה על כגריס ועוד. ואילו בו ביום ראהו. היה נותץ אם הוא אחר חליצה וטיחה. אפילו לרבנן דר"ע דלקמן בפרק ד [*משנה ט] דהתם פליגי דוקא בכנסה לאחר הפטור ועמדה על פחות מכגריס ופשתה. וע"ש. ועכשיו שלא ראהו עד למחר שהלך לו כל הפסיון. מטהרין ליה. כיון דעמד על פחות מכגריס. דאילו יש בזה ובזה רחב כגריס וארכו כב' גריסין היה מחליט בבתים דהעומד בעיניו שלשה שבתות. חולץ וקוצה וטח בסוף שבוע שני. ונותץ בסוף שבוע ג'. כמו שאפרש לקמן פרק יב [משנה ז]. להכי נקט. ואין בזה ובזה כגריס. דקאי אהא דאמר לעיל אין רואין כו' עד ולא בג' לבתים. דבבתים נמי מיירי. ע"כ:

חולקין בין האום לפסיון. עיין מ"ש במשנה ה פרק ד [ד"ה אם יש בו] גם עיין מ"ש בשם הר"ש במשנה ו פרק ו [ד"ה היה בהק קמא]: