רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, מַרְאוֹת נְגָעִים שְׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה. עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, אֵין רוֹאִים אֶת הַנְּגָעִים בַּתְּחִלָּה לְאַחַר הַשַּׁבָּת, שֶׁשָּׁבוּעַ שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בַשֵּׁנִי, שֶׁשָּׁבוּעַ שֵׁנִי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. וְלֹא בַשְּׁלִישִׁי לַבָּתִּים, שֶׁשָּׁבוּעַ שְׁלִישִׁי שֶׁלּוֹ חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לְעוֹלָם רוֹאִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת, מַעֲבִירִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת. וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחְמִיר:

שאת כקרום ביצה. דסבר האי תנא אין שאת אלא לשון גובה. וכן הוא אומר (ישעיה ב׳) ועל כל הגבעות הנשאות. ואין לך כהה בלבנונית בכל ארבעה מראות כקרום ביצה, לפיכך הוא גבוה יותר מכולן, כמראה צל גבוה מן החמה:

כבר התבאר בהלכה אשר לפני זאת שסבת מנין אלו המראות היא ההרגל וההכרה במראות ולזה אמר ר' דוסא שאי אפשר להרגיל במראות אם לא ידע ויכיר בהן שהן ל"ו וביאור זה שהנגעים ששה מינים נגעי עור בשר תחלה והשני נגעי שחין ומכוה והשלישי נגעי קרחת וגבחת והד' נגעי ראש וזקן והוא אשר יקראו נתקים והה' נגעי בגדי' והו' נגעי בתים. ולשון התוספתא (פ"ג) השחין והמכוה שניהם סימן אחד ושניהם טומאה אחת ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה ושם נאמר ג"כ הקרחת והגבחת שניהם סימן אחד ולמה נחלקו שאין מצטרפין זה עם זה ואני אבאר לך כל זה במה שיבא וכבר קדם לך שמראות נגעים בעור הבשר ח' ד' פשוטי' וד' אשר תתערב אתם האדמימות כמו שהתבאר והוא אשר יאמר ממנו ד' בחלוק וארבע בפתוך ובתוספתא (פ"א) אמרו מראות שעור הבשר מטמא בהן השחין והמכוה והקרחת והגבחת טמאים ושם נאמר גם כן הנתקים מטמאים בכל מראה וכאשר יגיעו לך ההקדמות כולן יהיו ל"ב נגעים ח' בעור הבשר וח' בשחין ומכוה וח' בקרחת וח' בגבחת והן בעצמם בנתקים ובנגעי בגדים שני מראים ירקרק ואדמדם ובנגעי בתים ג"כ שני מראים ירקרק ואדמדם הנה אלו ל"ו מראים בחלוף המראים והמקום אשר יהיה בו המראים:

ואמר עקביא בן מהללאל שאם היה הענין כן על אופן ההרגל הנה הן ע"ב לפי שאלו המראות כולן בהתחלפות המראים והתחלף מקום המראים יהיו בתחלה ויהיה אחר ראייה קודמת ויצטרך הקישא בין עתה ובין מה שהיה עליו קודם אם בשבוע ראשון שני ושלישי כמו שיתבאר הנה אלו ע"ב מראין. ל"ו בתחלה כמו שמנינו והן בעצמן בסוף אחר ההסגר אי זה זמן יהיה ההסגר או שבוע א' או ב' שבועות או ג' איך שיתחייב הדין ואל זה הענין רמז בתוספתא כל כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחות באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים במראה ראשון ולא במראה שני במראה שני ולא במראה שלישי לא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בהן ובשמותיהן שנאמר (ויקרא י״ד:נ״ד-נ״ו) זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ולשאת ולספחת ולבהרת להורות ביום הטמא וביום הטהור וגו' רוצה לומר שהוא אל יורה עד שיהיה בקי באלו המראים כולן ובשמירת הענינים ובידיעת השם המורה על כל ענין מהן ושמור אלו הענינים שהן נפלאים מאד:

וכבר יסופק זה המספר על כל מי ששמעתי דבריו או ראיתי פירושו והנה עזרני ה' בהבנתו:

ואשוב אל שלימות ביאור ההלכה אמר ולא בשני שהשבוע השני שלו חל להיות בשבת וזה יתחיל מספרו מהיום השביעי מהשבוע ראשון עד שיהיה היום הז' משותף לב' השבועות יחד וכן השלש' שבועו' של נגעי בתים יהיה היום השביעי משותף לסוף שבוע שני והתחלת השלישי ויהיה מספר השני שבועות י"ג יום ומספר הג' שבועות י"ט יום ולזה אם התחיל בראיה ביום שני יבוא היום י"ג בשבת ואם התחיל בראיה בשלישי יבוא יום י"ט בשבת והנה יתבאר זה בשלישי מזאת המסכתא:

ואמר ר"ע שהוא יתחיל לראות באיזה שיזדמן מאשר יבא יום סוף שבוע מהשבועות ביום שבת אשר אין ראוי לראות הנגע בו להיות זה דומה לדין מהדינים יתאחר הראיה עד אחר השבת וכבר יהיה בזה האיחור חומרא לבעל הצרעת או קולא והוא יבאר והלכה כחכמים:

רבי חנינא סגן הכהנים אומר מראות נגעים ששה עשר. ה"ג הר"ש ופי' דס"ל כר' עקיבא דאמר בפ"ק דשבועות [דף ו] כולהו לבהדי שאת מצטרפים. דשאת מצטרפת עם בהרת ועם סיד ועם קרום. וקרום נמי וסיד מצטרפין אהדדי. הרי ד' צירופין וד' חלקים. הא תמניא. ופתוכי' כנגדם הרי ט"ז. ע"כ. ומיהו למסקנא לרבי עקיבא כולן מצטרפין. וכדאמר ר"ע בתוספתא שהעתיק הרמב"ם. כמ"ש לעיל [במ"ג ד"ה ד' מראות]:

רבי דוסא בן הרכינס אומר שלשים ושש. פי' הר"ב בשם הרמב"ם ד' מראות חלקים כו'. וכנגדן בנתקים והקשה דאנן קי"ל דנתקים מיטמאין בכל מראות. כמ"ש ברפ"י. וראיתי בספר קרבן אהרן. והוא פי' לת"כ. שמתרץ זה דהרמב"ם דייק בלישניה שאמר ח' בעור הבשר וח' בשחין וכו' ולא אמר וח' בנתקים. אלא אמר והם עצמם בנתקים. שכיון בזה לומר דנהי שבנתקין כל המראות מטמאין אבל בכלל כל המראות יש אלו הח' מראות. שהם יהיו היותר מיוחדים בהם. אשר הם דומים למראות הנגעים. עם היות שהם מטמאים גם בשאר המראות כולם. ע"כ. והר"ש פי' דר' דוסא חשיב נגעי הגוף. כגון דעור הבשר ושחין ומכוה. בכל אחד שנים עשר הרי ל"ו. שיש ד' חלקים ושנים בצירוף. שהתולדה מצטרפת לאב שלה. וקסבר דאין האבות מצטרפין. הא שיתא וכנגדן פתוכין הרי י"ב. ועקביא חשיב נמי דראש. בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר בכל אחד י"ב הרי ס'. וקא חשיב נמי נגעי בגדים של צמר ופשתים. ושתי וערב דצמר ופשתים ונגעי עורות ובתים. והנך ששה כל אחד בשני מראות ירקרק ואדמדם. הרי י"ב. סך הכל ע"ב. א"נ קרחת וגבחת חדא חשיב להו. ויש להוסיף עוד י"ב. דהנך ששה שמיטמאין בשני מראות ירקרק ואדמדם. פוסין מזה לזה. נמצא בכל אחד ארבע מראות עם פסיון. ע"כ:

ר"ע אומר לעולם רואין כו'. כתב הר"ב ואין הלכה כר"ע. ותמיהני דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו [*כמ"ש בפ' דלקמן משנה א בד"ה וחכ"א וכו'] ואולי דר"ח כוון שהיה בדור שלפניו. כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהעשרה פרקים שבהקדמת פירוש המשנה. לא הוי בכלל חברו. והיינו נמי שכתב בפי' הרמב"ם והלכה כחכמים. אע"ג דלאו סתמא הוא דפליג אדר"ע. מ"מ כיון דר"ח לאו חברו הוא. קרי ליה בשם חכמים. להטעים טוב טעם שהלכה כמותו שהוא נדון כחכמים ואין הלכה כר"ע מחביריו וזה דוחק. ובנא"י כתוב והלכה כר"ע. וכן פסק בחבורו פ"ט מה' טומאת צרעת [הלכה ז]:

[*מעבירין לאחר השבת. כתב הר"ב מפני שהוא נראה כדן את הדין בשבת. ויש בו משום רשות. כדתנן במ"ב פ"ה דביצה]: