נְדָרִים ז׳ · ט׳

לי. כלומר משלי הר"ן פ"ב דף ט"ו:

עד החג. עד סוכות רש"י. ועיין מ"ש בפ"ק דר"ה משנה ב':

הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח. מפרשינן בגמרא פ"ב דף ט"ו דכשהלכה אסורה ולוקה על הנאתו שלמפרע ולעולם אסורה ליהנות קודם הפסח גזירה שמא תלך וכמ"ש בסמוך:

אחר הפסח בלא יחל דברו. פירש הר"ב עוברת בבל יחל למפרע וז"ל הרא"ש בפרק ב' דרחמנא אמר [במדבר ל'] איש כי ידור נדר לא יחל דברו לא יתבטלו דבריו ומה שאסר בנדר חל עליו אסור בלא יחל כאילו הקדישו אם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם אסרו על אחר הנהנה ממנו עובר בבל יחל. וז"ל הר"ן דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יוחל הדבר קאמר וכתבו עוד הר"ן והתוספות [דהיא גופה] קמ"ל שתזהר ליהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל כדרב יהודה דאמר האומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר. ורמב"ם בספ"י מה"נ פסק שאם ההנה הוא אותה שהוא לוקה ופירש הכ"מ דר"ל היא ודאי לוקה אלא אפילו הוא שההנה נמי לוקה אע"ג דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה שאני האי שהוא המדיר והמיחל דברו:

ומותרת לילך אחר הפסח. ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי [מניחה] לה לילך אתא לאתהני סד"א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה ליהנות. קמ"ל. כך כתב הר"ן [ט"ו:]. אבל התוספות כתבו [שם] ומותרת לילך אחר הפסח כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חדוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל תנא נמי בהאי סיפא דמותרת כו' משמע מדבריהם דאה"נ דאם הלכה לפני הפסח שאסורה לילך אח"כ כדי שתזכור שעברה על תנאה ושאסורה ליהנות: