נְדָרִים ח׳ · א׳

קונם יין. עד שתחשך. שכן דרך לשון בני אדם, כשאומרים היום רוצים לומר עד השלמת היום:

קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור כו':ענין אמרו ושבת שעבר שאסור עליו היין ג"כ יום השבת לפי שהוא נמנה עם הימים שעברו לפניו שאסר עליו בהן היין למה שאמר שבת זו וכמו כן הדין באמרו שבוע זה שנחשוב השביעית במדרגת מה שלפניה ואינו כן ראש חדש וראש השנה אבל מותר לו לשתות בהם ודע כי מי שנשבע שאינו טועם היום אינו מותר לו לשתות לכשתחשך עד שישאל לחכם וזה גזירה שמא ישבע פעם אחרת שאינו טועם יום אחד שהוא מחויב לשהות מעת לעת וישתה משתחשך לא יפריש בין אמרו היום או יום אחד וכמו כן כשאמר קונם יין שאיני טועם יום או שנה או שבת או שבוע דינו הוא כדין מי שאמר יום אחד או שבוע אחד או שנה אחת שצריך לשהות מעת לעת כשאמר יום ומיום ליום כשאמר שבוע או שנה או שבת ואם אמר חדש צריך לשהות שלשים יום שלמים:

וראש חדש להבא. פירש הר"ב ואפילו היה ר"ח ביום שלשים לחדש שעבר. גמרא. וכלומר שהם שני ימים ר"ח ונמצא שהיום הראשון נמנה לחדש הזה שעליו נדר. אפ"ה מותר בו דאינשי קרו ליה ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

ורא"ש השנה לעתיד לבוא. ולשון העולם לומר חדש הבא ושנה העתידה לבא הרא"ש. וז"ל רש"י. ולהכי קרי [ליה] לע"ל לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא זמן אחר ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא:

ואם אמר יום אחד וכו'. כתב הר"ב וכן אם אמר קונם עלי יום סתם כו'. אבעיא בגמ' ולא אפשיטא דממתניתי' ליכא למשמע דכי דייקית מסיפא דוקא יום אחד. הא יום סתם. כהיום. תידוק מרישא איפכא דהיום אינו אסור אלא עד שתחשך הא יום כיום אחד. ומכל מקום זה שכתב הר"ב דינו מעל"ע היינו לאיסורא לחוד משום דספיקא לחומרא אבל ללקות לא דאין מלקין על הספק וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק י' מה"נ. והר"ב נמשך אחר לשון רמב"ם בפירושו שלא כתב ג"כ החלוק דבמלקות: