אמבטי. הוא רהט המרחץ ואביק הוא אלנביק והמים אשר יגרו לתוך האמבטי ולתוך האביק הם מים כשרין אך כל מה שיגיע מהם בתוך האביק הם פסולין לפי שהם ישובו שאובין לפי שהאביק הוא כלי להיותו נתך לארץ וזהו אמרם ממנו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע ומצורת בנינם ותבנית זה האביק יהיה מובן זה המחלוקת והעיקר כבר ידעת אשר בהם התקון והוא שמים שאובין בצד מים כשרים לא יפסלום ואע"פ שימששו מים למים ובאמצע פוסל לפי שכבר הגיעו המים שאובין לתוך המקוה והלכה כחכמים:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
בזמן שהוא באמצע פוסל. לפי שהאביק [הוא] כלי. קודם היותו קבוע ואע"פ שנתחבר. לא יצא מתורת כלי להיותו קבוע לארץ. וזהו אמרם עליו בתוספתא שלא נעשה אלא לשמש עם הקרקע. הרמב"ם בנא"י. וצ"ע במ"ט פ"ח דכלים. עוד שם פ"כ משנה ד ששם פי' הר"ב והרמב"ם דמשמש עם הקרקע טהור:
האמבטי. הוא רהט המרחץ. הרמב"ם ובמ"ד פ"ד דנדרים כתב כיור המרחץ:
רביעית. פי' הר"ב שהוא שיעור מקוה דאורייתא. לטבילת טומאה. אבל טבילת הכשר כלי עובדי כוכבים. בעי מ' סאה. כדכתב הר"ב בסוף מסכת ע"ז כך כתבו התוספות דהתם. ועיין עוד מ"ש ס"פ דלקמן:
והטבילן הרי אלו טהורים אף שאין בפה הדלי כשפופרת הנוד. עכ"פ כיון דמהני טבילה להדלי. דהרי יכנסו מים דרך שם. הרי נכנס שם טהרת המקוה. להכי גם כלים שבתוכו. הו"ל כאילו היו תוך המים שבמקוה:
כך כתב הר"ב. וכן מוכח נמי לישנא דמתני'. דהרי גם על ספק שיעור של הנך. אמרינן טעמא מפני שהן של תורה. ונ"ל טעמא דמלתא. דבשלמא הנך ספיקות דפ"ד דטהרות. אע"ג שמן התורה טהורין. אפ"ה יש חשש שיש שם טומאה דאורייתא. אבל בנגע בהנך דמשנתינו. ומסופק אם הי' בהן כשיעור. אי אמרת דשיעורין דרבנן. א"כ מדאורייתא לא הי' טמא רק בנגע במת שלם. או בעצם שלם ממת. או בנבילה ושרץ מת שלמין. ורק רבנן גזרו דגם בנגע בשיעור טומאה מהן שיטמא. א"כ בנגע בספק שיעור. אין כאן חשש טומאה דאורייתא כלל:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · מִקְוָאוֹת ו׳ י׳
א׳
ד"ה בזמן. עי' תו"ח משמעו ודבריו תמוהים א) מש"כ דיותץ משמע בתלוש לגמרי. אזיל בתר איפכא דאדרבה משמעו דוקא במחובר כדלעיל בפ"ה דכלים מ"ו בהרע"ב והוא מגמ' דשבת (קכה.) ב) שסיים בזה משא"כ אם חברה לקרקע כו'. נסתר מהא דפ"כ שם מ"ד ועי' בסוגיא דב"ב (סו). ג) מש"כ אבל גבי שאובין דכתיב בהו כלי. אנה מצא בקרא הלא להרבה פוסקים אפי' כולו שאוב דרבנן:
