מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שָׁלשׁ גֻּמּוֹת שֶׁל מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁל לֹג לֹג, אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאִין מַיִם כְּשֵׁרִין עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לַגֻּמָּא הַשְּׁלִישִׁית, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְמִקְוֶה סָמוּךְ לְמִקְוֶה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
כבר ידעת העיקר והוא שמ' סאה מים כשרים לא יפסלם מים שהם שאובין אמנם אם נתערבו השלשה גומות ובללם מים כשרים פחות מארבעים סאה שב הכל פסול והתערב ג' לוגין שאובין עם פחות ממ' סאה כשרים ר"ש מכשיר לפי שמחשב המים אשר בגומא כאילו נתבטל מן המקוה וכאילו הוא מקוה כשר למקוה פסול ואין הלכה כר"ש:
אם ידוע שנפל כו' כשר. הא ספק פסול. מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו כו' פסול ואם לאו כשר. מכאן ראיה לסברת האומרים דכולו שאוב פסול מדאורייתא. ומש"ה קודם שנעשה רוב מקוה בהכשר פסלינן מספק כ"כ הרא"ש. וליישב לדעת הר"ב ודעימיה הסוברים דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. נ"ל. דתנא מהדר למתני כשרות ברישא. ואי הוה קתני אם ידוע שלא נפלו כו' הוי כמהדר אפסלות. גם היה מאריך למתני שלא נפלו. וגם דברי ר"ש דמכשיר קיימי שפיר טפי אפסלות דסמיך ליה. כך נ"ל ליישב לסברת הסוברים דאפילו כולו שאוב כשר מדאורייתא. ואני תמה על הכ"מ שבפ"ה מה"מ [הלכה ד'] העתיק דברי הרא"ש למידק הכי על הרמב"ם שהעתיק לשון משנתינו. והרי הרא"ש כשכתב כן לא כתב אלא להחזיק סברת הסוברים דכולו שאוב פסול מדאורייתא. והרמב"ם אין סברתו כן. אלא דמדאורייתא הכל כשר:
