סְפֵק מַיִם שְׁאוּבִין שֶׁטִּהֲרוּ חֲכָמִים, סָפֵק נָפְלוּ, סָפֵק לֹא נָפְלוּ, אֲפִלּוּ נָפְלוּ, סָפֵק יֶשׁ בָּהֶם אַרְבָּעִים סְאָה סָפֵק אֵין בָּהֶם, שְׁנֵי מִקְוָאוֹת, אֶחָד יֶשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה וְאֶחָד אֵין בּוֹ, נָפַל לְאַחַד מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל, סְפֵקוֹ טָהוֹר, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ לוֹ בַמֶּה יִתְלֶה. הָיוּ שְׁנֵיהֶם פְּחוּתִים מֵאַרְבָּעִים סְאָה, וְנָפַל לְאַחַד מֵהֶם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְאֵיזֶה מֵהֶן נָפַל, סְפֵקוֹ טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ בַמֶּה יִתְלֶה:
הטקסט מוצג עם ניקוד
כבר קדם בד' מטהרות שמכלל הספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובין ועוד יתבאר לך בזאת המסכת שמקוה שיש בו מ' סאה לא יפסלוהו מים שאובין אם נפלו בו ואפי' נפלו בו אלף סאה מים שאובין ואמנם יפסלו מים שאובין למקוה שאין בו מ' סאה ואחר השלים המ' סאה במים שאובין ושמור זה העיקר. ואמרו שיש לו במה יתלה כי אנחנו נאמר אולי אלו המים שאובין למקוה שיש לו מ' סאה נפלו אשר לא יפסלוהו כמו שהקדמנו:
אפילו נפלו. שראינו שנפלו בו כו' ל' הר"ב שם בפי' מ"ז:
ספק יש בהם מ' סאה. כתב הר"ב דשוב אין השאובים פוסלים אותו. עיין מ"ש במ"ו [ד"ה פסול]:
שיש לו במה יתלה. כ' הר"ב דשאובין דרבנן והא דתניא בת"כ אך מעין כו'. אסמכתא בעלמא היא. כלומר דמדאורייתא אפילו כולו שאוב כשר. ואם תאמר ואי כולו שאוב דאוריי' כשר. אמאי פסלו חכמים שאיבה כלל. [אי אמרת בשלמא דכולו שאוב מדאוריי'. גזרו רבנן ג' לוגין שאובין דפסלו אטו כולו שאוב. הרא"ש] וי"ל דגזור אטו בכלי. ובכלי עצמו לא שרי לטבול. דבעינן מקוה דומיא דמעין שהוא בקרקע. והא דדייקינן [בזבחים דף כה] מדכתיב מקוה מים יהיה טהור. הוייתן ע"י טהרה תהא. כמ"ש הר"ב לקמן במ"ה פ"ה ומ"ד פ"ו דפרה. משכחת לה ע"י כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. דפסלי מקוה [*מדרבנן] [כדתנן לקמן רפ"ד] כ"כ הר"ש. ובהכי אזלא לה תמיהת הרא"ש שמנעוריו ע"ז הפסק כמ"ש בתשובותיו כלל ל"א סי' ז'. ודעת הרמב"ם ג"כ דמדאורייתא אפי' כולו שאוב כשר. וכמ"ש בחבורו ר"פ ד' מה"מ. ועיין מ"ש לקמן מ"ה:
