שהקנה יורד מאליו. שיהיה רקיק העצם שאם הושם עליו קנה ישקע בו מבלי שישקעהו ביד ורבי יהודה אומר שהוא אפילו יותר עב העצם הזה עד שאם נתקע בו קנה המדה אשר ימודו בו אנשי המדות יטה ולא יוכל לעמוד ואבא אלעזר בן דולעאי היה אומר ואפילו היה יותר עב מזה כל עוד שהי' בגדר שאם הניח עליו בדיל הבנאים ישקע הנה הוא ימדד בהם המקוה ור' אליעזר אומר אפילו היה יותר עב העצם מזה כל עוד שיהיה בגדר שישפך בפי הכלי צר הפה אשר היה אצלם ויקראוהו חבית אשר בו ימודו ור"ש אומר אפילו היה יותר עב העצם מזה כל עוד שישפך בשפופרת אשר בפי הנוד ושיעורה הקף קשרי אצבעות ימדד עם המקוה ור' אלעזר בר' צדוק אומר כל עוד שימדד בלוג וכבר ביארתי מדתו באחרית פאה והלכה כרבי יהושע והלכה כרבי יהודה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
רי"א במים ובטיט. פירש הר"ב מפני שהמים מקדמין וכי הא דתנן בספ"ז. ופי' הר"ב וז"ל שהמים מקדמים להטביל הרגלים קודם שישקעו בטיט ובמים הוטבלו. וק"ל דמאי מהני הא דהוטבלו במים קודם שנשקעו בטיט. והרי אז לא היתה המטה כולה במים. ואנן כולה בבת אחת בעינן שתהא במים כמ"ש שם הר"ב. וז"ל הר"ש [שם] שהמים מקדמין לאותן הגומות של כרעי המטה ובמים הוטבלה ואין כאן חציצה דאין חוצץ אלא טיט היון וטיט היוצרים [כדתנן בפ"ט מ"ב]. ע"כ. וקשה לי דהיאך מקדמין המים לגומות. דהרי הגומות אינן נעשות אלא ע"י הרגלים. אבל לשון הרא"ש מפני שהמים מקדמין. כלומר דכשתחב רגלי המטה בטיט כבר קדמו המים ונגעו ברגלי המטה קודם שהגיעו לטיט. ואותם המים מחוברים למקוה. הילכך לא הוי חציצה. כדתנן [ספ"ח] האוחז באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח ידיו במים טהורים ע"כ:
מודה ר' יהושע. שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט. ומיהו אצטרופי מצטרף להשלים לארבעים סאה [כמו שכתב הר"ב אליבא דר"א] הר"ש: [*ועיין רפ"ז]:
והקשה הר"ש הכא. ורבותינו בעלי התוס' (סוכה י"ט ב') מדאמרינן (זבחים כ"ב א') דשיעור הטיט שכשר למקוה הוא כשהפרה שותה ממנו. והיאך שבק הש"ס מלהביא הנך שיעורי דמתני' ותרצו רבותינו אחר מחילת כבודם בדוחק וע"ש. ול"מ היה נ"ל דכולה הנך שיעורי דמתני' הפרה שותה מהן. אלא דכמו דאין הצמאון באדם שוה בכל פעם. כמו כן בבהמה. שכשתצמא ביותר תשתה גם מה שלא היתה שותה בצמאון בינוני. וכ"ע ס"ל דבצמאון בינוני משערינן רק פליגי איזהו צמאון בינוני שלה. שכשנראה אותה ששתתה טיט זה או זה. י"ל שהוא מחמת צמאון בינוני או גדול. אולם בתוס' שם תרצו שיש חילוק בין הפרות. דיש שותה רק מזה ויש גם מזה. ופליגי באיזה פרה משערינן. ול"מ הי' נ"ל דרק התם בסוגיא דזבחים לענין צירוף אמרינן דכשהפרה שותה ממנו מצטרף לשיעור מ' סאה. אבל הכא לא לענין צירוף פליגי דהרי מלת צירוף לא נזכר במשנתינו כלל. אלא הכא מיירי באין פרה שותה ממנו. וה"ק מקוה שיש בה מ' סאה מים. וגם טיט יש בתוכן. פליגי ר"א ור' יהושע רק באם המים צפין ע"ג הטיט. לר"א אסור לעמוד על הטיט שתחת המים ולטבול. ולר' יהושע מותר משום שהמים מקדימין לתוך מקום תחיבת הרגלים קודם להרגלים. ועל זה שואל התנא באיזה טיט אמרו שאעפ"י שאין הפרה שותה ממנו. עכ"פ המים מקדימין לבוא תוך מקום התחיבה קודם להרגלים וקאמר כל חד כדאית ליה. דאם הטיט עב יותר אין המים מקדימין להרגלים. ואע"ג דלקמן (פ"ח מ"ה) אמרינן דבהדיח את ידו תחלה קודם שאחז את הנטבל אמרינן דהמים קדמו ואינו חוצץ. והרי פשוט דה"ה בהדיח גוף הנטבל תחלה במקום האחיזה. אמרינן דהמים קדמו. וא"כ הרי ה"נ הדיח הרגלים תחלה בהמים קודם שנתחבו בהטיט. וכי גרע טיט מיד האוחז. ודוחק לומר דהתם המים מקיפין גם יד האוחז. משא"כ הכא אין המים מקיפין סביב הטיט. ליתא דאם אין מים מקדימין בין גוף הנטבל ליד האוחז. מה מהני במים שישנם חוץ ליד האוחז. אלא י"ל הכא בהטיט שנדבק בגוף הנטבל שאני. שוב ראיתי שגם לרבותינו שפירשו דהכא בטיט שהפרה שותה ממנו מיירי. צריך לחלק כן בין הכא לאוחז דהתם ודו"ק:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · מִקְוָאוֹת ב׳ י׳
א׳
באיזה טיט אמרו (פי' שמצטרף למ"ס) בטיט שהקנה כו'. וזהו טיט הנרוק דתנן ברפ"ז דמעלה אה"מ. אבל טיט עב אינו מצטרף. אמנם לענין לטבול בו שוים הם דאם הם מן הצד לכ"ע אין מטבילין בהם ובמים צפים ע"ג פלוגתת ר"א ור"י. ויש עוד מין ג' המוזכר בפ"ט דלכ"ע אין מטבילין בו אפי' במים צפין ע"ג עמש"כ שם מ"ב. ולכן לשון הר"ש והרע"ב והתוי"ט לקמן בפ"ז מ"ז תמוה עמש"כ שם:
ב׳
שם בסופה. הנמדד בלוג לכאורה תימה מה ענין מדידה אצל טיט. אולם לפי מה שביארתי בב"ר פ"א אות ג' במ"ת דשרש מדד הוא לענין התפשטות א"ש הכא דר"ל שהוא דק כ"כ עד כששופכין אותו לתוך הלוג מתפשט אילך ואילך עד שנעשה שטח ישר למעלה כדרך גשם נוזלי:
ג׳
בהרע"ב ושיעור הנקב של שפופרת כו'. ל"ד במחכ"ת דזהו שיעורה עם עובי דופנותיה כדאיתא לקמן פ"ו מ"ז:
