מֵאֵימָתַי טָהֳרָתָן. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּרְבּוּ וְיִשְׁטֹפוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, רַבּוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטְפוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁטְפוּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רַבּוּ. כְּשֵׁרִין לַחַלָּה וְלִטֹּל מֵהֶן לַיָּדָיִם:

מילא בכלי טהור. מן המים שבגבא לאחר ששתה בו הטמא. דחיישינן לאותה טפה כדפרישית, נטמא הכלי, שהכלים מיטמאין בנגיעת משקין טמאין:

כוונת ישטופו שיפוצו המים על פני הגבא ויגבר חוצה לה בית שמאי אומרים צריך שיהא הגבא עמוק וירד בו ממי המטר יותר מן המים אשר היו בו ויפוצו ג"כ חוצה והמשל בזה כמו שהתבאר בתוספתא שיהיה הגבא מכילה כ' סאה היה בו ט' סאין ונטמאו באדם טמא או בכלי טמא כפי מה שקדם ואחר ירד ממי המטר בזה הגבא עשר סאין כפי סברת בית הלל הנה נטהר לפי שרבו מי הגשמי' וכפי סברת ב"ש לא נטהר עד שימלא ויגיע לי"א סאה ואם היו בו תשע עשרה סאה מי גבאין ונטמאו כמו שקדם ואחר הגיע בו סאה מי גשמים כפי סברת רבי שמעון טהור לפי ששטפו מי הגשמים ונתפשטו על הארץ על שפתה וכפי סברת ב"ש לא טהר עדיין בגבא אע"פ ששטפו מי הגשמים לא רבו וכאשר השלים משפטי אלה הגבאים בהטמאם ובטמאם ומתי יהיו בחזקת טהרה ומתי בחזקת טומאה ואיך ישובו טהורין אחר הטמאם התחיל בזכרון מה שיאות לו זה מקוה המים ואמר שאלה מי הגבאים כשרין לחלה ר"ל להשתמש בה בבשול החלה וללוש בצקה ולרחוץ כליה וכיוצא בזה ומותר גם כן מאלה המים נטילת הידים לדברים אשר יצטרכו נטילת ידים וכבר התבאר בשני מחגיגה (דף יח:) שנוטלין לידים לחולין ולתרומה ולמעשר וזו היא המדרגה הראשונה:

כשרין לחלה. ל' הר"ב להשתמש בהן לחלה ללוש ולבשל בהן חלה. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אבל בנא"י להשתמש בה בעיסה הטבולה לחלה וללוש בצקה כו' ובחבורו פ"ט מהלכות מקואות לעשות מהן עיסה ולטבול לחלה. ואינו מובן אא"כ נגיה הטבולה לחלה. ושוב מצאתי כך בדפוס ישן. והשתא א"ש שבמשנה דלקמן תנן כשרים לתרומה דהתם לא משכחת מים הצריכים לדבר הטבול לתרומה אלא התם בתרומה ממש וה"ה לחלה ממש שדינם שוה אבל הכא דוקא בטבולה לחלה בלבד ועמ"ש בספ"ה דשביעית: