אם הדיח. את הככר, טמא, ואם לאו טהור, מפני שאין מי גבאין עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, הלכך אם לא הדיח טהור, ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה, שנתבטלה הטפה במים הטהורים. אבל כשהדיח, הוחשבו והוכשרו מים שבידיו לקבל טומאה מן הטפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטימאו את הככר:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
זו היא מדרגה שניה וכבר התבאר גדולה על הראשונה שאלה המים לא יטמאו לא באדם טמא ולא בכלי טמא ולא במשקין טמאין ואפי' בכוונה שמותר להשתמש מהם בתרומה מה שאין כן במי גבאין ומה שדומה להם ואלה המים ג"כ אין בו ארבעים סאה ואינם שאובין:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
מי תמציות שלא פסקו. ואלה המים ג"כ אין בו מ' סאה ואינם שאובים. הרמב"ם:
[*שלא פסקו כו'. ול' הר"ב ועדיין הן מבצבצין. ולעיל מ"ד כתב מבעבעים. ושם כתב הר"ש לתוספתא ההרים בוצצים. ומפרש כלומר מבצבצים ומבעבעים]:
[*ושתה טהור. כתב הר"ב וזו [היא המעלה] כו' לא עלתה טבילה. וכן לשון הר"ש. ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן והל"ל השקה]:
אם הדיח אם הדיחו גרסי'. ור"ל אם הדיח הככר בהמים שבגבא. הרי גלי דעתי' דניח"ל שנפל לתוך המים. ולפיכך כשמוציאו אח"כ הו"ל המים שע"ג כתלושין ונטמאו מהטפה הטמאה המעורבת בהן. וחזרו וטימאו הככר:
וכן נ"ל עוד דנקט כל הנהו. בור שיח וכו' דמ"ש הנהו ממי גבאים. והרי כולן ממי גשמים הם. וכי ס"ד דמדנשתנה תמונת הגומא שנתכנסו שם ישתנה דינן. אלא נ"ל דנקטינהו כולהו. דאף דכולן נעשין בידי אדם. בתמונות שונות. אפ"ה לא מחשבו כיש בהן תפיסת יד אדם למהוו תלושין (ועי' ת"כ שהביא בתשובת מהרי"ק סי' נ"ו). והא דלא נקט כולהו במשנה א' מי גבאים מי בורות וכו'. נ"ל דה"ט כדי שלא נטעה לומר דשש מעלות במקואות דקאמר אמי גבאים מי בורות וכו' קאי. דאינהו נמי ו' במספר נינהו. א"נ נ"ל דממלת מי גבאים מתחיל בבא חדשה. ור"ל דבכל הנך משניות דלעיל. דבודאי שתה מהן טמא או מילא בכלי טמא וכו'. פשיטא דאין חילוק בין מי גבאים למי בורות שיחין וכו'. דמ"ש הא מהא. והרי כולן מי גשמים הן. וגם ודאי שתה מהן טמא. ומה חילוק יש בין זה לזה. אבל השתא דרצה לאשמעינן הדין במים שמוצא בדרך. אם נחוש בהן לשתיית טמא או למילוי כלי טמא מהן. וכדמסיק. ולהכי ס"ד דדוקא במי גבאים חיישינן כן. אבל במי שיח. דארכה מעיד שעשוי לכביסה לכמה בני אדם שעומדים לכבס זה אצל זה. וכ"כ במי מערה ומי מקוה. שעומדין לטבילה ולרחיצה. בכל הנך סד"א מדמאיסי לא חיישינן בהן לשתיית בני אדם. קמ"ל דאפ"ה עוברי דרך מדאניסי רגילין לשתות גם מהנך. וחיישינן להו בטומאה. והא דהפסיק תנא עם מי תמצית בין מי מערות למקואות. והרי הנך תרי שניהן עשוין בעומק ולטבילה. והיאך הפסיקינהו תנא עם מי תמצית שאין לו דמיון עמהן כלל. מדהוא מי גשמים שנתכנסו מאליהן על קרקע שוה. נ"ל דה"ט משום דלא רצה תנא לסיים בתר כולהו עם מי גבאים שפסקו. כדי שלא נטעה לומר דמלת שפסקו דנקט בתר מי תמציות. אכולהו קאי. והרי באמת באינך אפי' לא פסקו כך דינן. וכמש"ל. להכי נקט מקואות לבסוף. לאשמעינן דכמו במקואות לא בעינן שפסקו. ה"נ באינך דלעיל:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · מִקְוָאוֹת א׳ ו׳
א׳
תוי"ט ד"ה ושתה טהור. והל"ל השקה. גם זה אינו מכוון כיון דליכא מ' סאה כמש"כ הרע"ב בר"פ (וכמש"כ שם) והל"ל ביטול. ואולי דט"ס בדברי הר"ש והרע"ב וצ"ל במקום טבילה בטילה בהיפוך אותיות. ומלשון התוספתא שהביא הר"ש משמע דמהני השקה ממש במי תמציות שלא פסקו וקרי לה טבילה ע"ש. וכן לקמן פ"י מ"ו קרי לה טבילה:
