שתה טמא ושתה טהור טמא. אם שתה מאותן המים טמא תחלה ואח״כ שתה מהן הטהור, נטמא הטהור. לפי שנפלה טפה מפיו של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה. והוא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע״ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו. ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. וע״י נגיעת הטמא אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא:
נחלת הכלל
רמב״ם
רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12
הודיענו בזאת ההלכה שאלה מי הגבאים כמו שלא יטמאו אלא בכונס כן לא יטמאו אלא לדעת ולכן אם נפל בהם ואפילו המת אשר אין דבר יותר טמא ממנו או בא איש טמא בהם כוונתו לעבור ולהלוך לא יטמאו אלה המים ואם שתה מהם אחר זה אדם טהור הנה הוא טהור כמו שזכר ואחר אמר שזה הדין אשר זכר במי גבאים שהם לא יטמאו ולא יטמאו אלא לדעת כן הדין במי בורות ומי שיחין ומי מערות ומים המטפיחין אשר התקבצו ממה שיתרת וממה שיטפח אם נפסקו עם המשיכה והוא אמרו שפסקו וכן מקוואות שאין בהם מ' סאה ובכלל כל (מה שזכר) [מים שוקעים ונחים בארץ] שלא היה לו (זמן) [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו מ' סאה ויהיה (טהור) [נח בארץ] ואפי' היו שאובים והורה על זה אמרו מי בורות כי משפט הכל אחד ואחר אמר שבזמן הגשמים הנה הם כולם בחזקת טהרה ולא נאמר לך נטמאו בכלי טמא או באדם טמא או במשקין טמאים כי הגשמים ימשיכם ויוציא מים ויבוא מים אחרים ואם נפסקו הגשמים הנה כל מה שהיה מהם קרוב מן המדינה טמא כי אנחנו נאמר לך אדם טמא או כלי טמא נגע באלה המים ומה שהיה באלה הגבאים ומה שדומה להן רחוק מהעיר טהור לרוחק ההמון מהם עד שיתחילו האנשים להלוך בדרכים וישובו בחזקת טומאה להעברת השיירות עליהן וישארו ג"כ אלו הגבאים כולם בחזקת טומאה אחר הפסק המטר לאורך ימי הקיץ עד שיסור המטר והתחיל לגרור מה שיגיע מהם ממי המטר וישובו בחזקת טהרה. ואמר המשנה הבאה:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
אחד מי גבאים כו'. כתב הר"ב אחד מי בורות מי שיחין כולהו שוין כו'. וכ"כ הר"ש. [*וכן] ללשון הרמב"ם שאכתוב בדבור ומקואות כו' כל השנוין בכאן בכלל. וכן נראה מלשון מהר"ם שאכתוב בדבור בשעת הגשמים:
מי תמציות שפסקו. כתב הר"ב ואם שתה מהן אדם טמא וכו' אין הטפה הטמאה מתבטלת בהן בהני גוני דתנינן לעיל שאם שתה טהור או מילא בכלי טהור או נפל ככר והדיחו [וכו']:
ומקואות שאין בהן ארבעים סאה. ובכלל כל [מים שוקטים ונחים בארץ] שלא היה לו [עיקר] ימשיכהו ולא יהיה בו ארבעים סאה ויהיה [נח בארץ] ואפילו היו שאובים. והורה על זה אמרו מי בורות. כי משפט הכל א'. הרמב"ם:
בשעת הגשמים הכל טהור. משום דמים [שכיחי] על פני כל הארץ לא חיישינן שמא אדם טמא שתה מהן. מהר"ם:
ושתה טהור טמא ר"ל נטמא הטהור ששתה אחר הטמא. דאע"ג שהמים שבגבא שאינן שאובין אם הם רביעי' אמקט"ו. מדחזו מדאורייתא לטבילת כלי' [כפסחים י"ז ב'] ורק מד"ס צריך גם לכלי' מ"ס [כנזיר לח"א אבל במעין גם מדרבנן סגי לכלי בכ"ש כתוספות שם ופסחים י"ז ב'] עכ"פ הרי פיו או ידו ששאב בה כשהוציא מקצתה מהמעין אז הטפה שעל חלק גופו שחוץ להמים נטמא בגוף הטמא. דאע"ג דהטפה מחוברת עדיין למי הגבא. הרי קטפרס אינו חבור [כספ"ח דטהרות ועי' לקמן פ"ז מ"ז] והטפ' הטמא' זו חזר ושתת תוך המים שבגבא המכונסין. ואף שלא טימא את המים שבהגבא. עכ"פ היא עצמה נשארת שם בטומאתה. ולא נטהרה בהשקה. מדאין בהגבא מ' סאה. וכיון שהטפה הטמא' מעורבת במי הגבא הטהורים הרי בלח בלח יש בילה [כר"ה י"ג ב' ועי' רתי"ט בפ"ט דפרה] א"כ כל הטפה מעורבת בכל חלקי מי הגבא. וכשישתה אח"כ הטהור ממי הגבא הרי באותה שעה המים שישתה תלושין הן. ונטמא כל המים שישתה ממקצת חלקי הטפה שמעורב בהן. והרי סתם שתיי' ברביעית והשותה רביעית משקין טמאין נטמא גופו מלאכול תרומה [כזבים פ"ה מי"ב]. והר"ב כתב דחיישינן שמא שתה הטהור אותה הטפה הטמא. ותמוה דהרי ספק שתה משקין טהור [כטהרות פ"ד מי"א]:
ולהרמב"ם הנ"ל אף שכבר נטמאו המי גבא במקומן כששתה מהן הטמא. אפ"ה לא נטמא עדיין ככר התרומה. כשנפלה מעצמה לתוכן. דס"ל להרמב"ם דכל שהמים בקרקע תרתי בעי. דבין לענין שיתטמאו או לענין שיטמאו אחרים. צריך שיכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי. אמנם תמהני מאד. דהרי רבינו בעצמו פסק (בפ"ו דמקואות ה"י) דשאובין שנפלו לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וככר תרומה שנפל לשם נטמא. מדנטמאו המים מהטובל. והיינו כרש"י (מכות דף ד' א'). וקשה ואמאי נהי דנטמאו המים מהטובל מדהתכוון שיגע גופו הטמא בהמים. עכ"פ הרי לא התכוון שיגעו המים שוב בהככר. שמעצמו נפל להמים. וגם לשאר רבותינו ובראשם הראב"ד שחולקים על הרמב"ם בדינו הנ"ל. קשה דהכא בנפל הככר מעצמו לשם לכ"ע לא נטמא רק כשהדיח. ואיך א"כ יפרנסו סוגיא דמכות הנ"ל דאפי' לא הדיח אפ"ה תיכף כשנפל הככר לשם נטמא. ומה חילוק יש בנפל לתוך המים שנתערבו בהן מים טמאין מרובין או מועטין. הרי כל עוד שלא הדיח בהן לא נטמאו. ואיך יטמאו הככר. וצריך לדחוק ולומר דהא דקאמר התם שהככר טמא. היינו בהודח וכי הכא. וי"ל דלרבותינו הכא מיירי בשמי הגבא מי גשמים. דמחשבו כמחוברין ואמק"ט בעודן בקרקע. ולהכי דוקא בהדיח שהתכוון לתלשן טמא. אבל התם שהן שאובין. מקבלין טומאה במקומן. ולהכי א"צ שידיח דתיכף כשנפל הככר אפי' שלא בכוונה נטמא:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · מִקְוָאוֹת א׳ ד׳
א׳
בשעת הגשמים הכל טהור. עי' תוי"ט ותו"ח. ולי ה"נ מטעם דמי גשמים מטהרי להו כמש"כ הרע"ב לעיל. ואולי משום דבמשנה הסמוכה פליגי בזה דב"ש סברי משירבו וישטופו ובה"א רבו כו' והכא מיסתם לה סתומי לכן פי' טעם אחר. אבל גם לקמן במ"ו גבי מי תמציות שלא פסקו נמי מיסתם לה:
