מְנָחוֹת ב׳ · ה׳

פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אַחַד מִן הַבְּזִיכִים לֶאֱכֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אַחַד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

על המשנה הזו

משנה מְנָחוֹת ב׳ ה׳, מתוך מסכת מְנָחוֹת שבסדר קדשים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו': ענין פיגל בהקומץ ולא בלבונה הוא שיפסיד המחשבה ויעשה אותה מחשבה מפגלת כמו שזכרנו אבל תהא המחשבה הזאת בשעת הקמיצה ולא בשעת ליקוט הלבונה או תהא מחשבת פיגול בשעת ליקוט הלבונה ולא בשעת הקמיצה וכבר נתבאר לך שקומץ ולבונה הן המתירין שיריים לאכילה ר"ל שהן נשרפים כליל ואז יהיו השיריים מותרים באכילה ואמר קומץ מאימתי מתיר שיריים באכילה משיצת האור ברובו וזהו דבר אמתי וכבר בארנו בפ' השני וברביעי מזבחים שמתנאי הפגול להפסיד המחשבה במתירים הזבח והוא מה שאמר ובלבד שיקרב המתיר כמצותו כמו שבארנו שם פירוש הענין הזה ודבר תורה במנחת חוטא ומנחת קנאות שהן באים בלא שמן (שמן) ולבונה ואין להן מתיר זולת הקומץ ודבר מבואר הוא ג"כ ששני כבשי עצרת ששחיטת שניהן תתיר שתי הלחם לאכילה וכן הקטרת שני בזיכין תתיר לחם הפנים לאכילה ולפיכך יהיה הכבש האחד והבזך האחד מקצת מתיר ושאר ההלכה מבואר למי שמבין מה שזכרנו ואין הלכה כרבי מאיר:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

פיגל בקומץ. לשון הר"ב בהקטרת קומץ. וכן לשון רש"י. ועיין בריש פרקין. מה שהארכתי בזה:

מודים חכמים לר"מ במנחת חוטא ובמנחת קנאות וכו'. הא ל"ל למתני כלל פשיטא. מי איכא מתיר אחרינא אלא דברישא לא מכשרי אלא פסול. וקמל"ן דטעמא משום דגזרינן בקומץ אטו קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה. וטעמא דלבונה משום דגזרי אטו לבונה הבאה בבזיכין וכבש אטו כבש חבירו ובזך אטו בזך חבירו. גמרא דף י"ד:

שחט אחד מן הכבשים כו'. עיין בפירוש הר"ב בסוף מתניתין דריש פרקין:

מקור: ספריא · נחלת הכלל