הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:

הקומץ את המנחה לאכול. חוץ לזמנו:

הקומץ את המנחה לאכול דבר שאין דרכו כו': דבר שאין דרכו לאכול כקומץ והלבונה: ודבר שאין דרכו להקטיר השיריים וכבר זכרנו מה שכנגד ההלכה הזאת בפ"ג מזבחים וכבר הודעתיך בשני מזבחים שלא יהא הדבר מתפגל פגול עד שתהא המחשבה לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל חוץ לזמנו והוא מה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו שהוא ראוי לאכילה ור"א מביא ראיה ממה שאמר האכל וכבר בארנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ולפיכך א"ר אליעזר לא חברם הכתוב זה לזה אלא לומר לך שמחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם וחכ"א שלא חבר אותן אלא לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית. והלכה כחכמים:

רבי אליעזר פוסל. פירש הר"ב. דכתיב ואם האכל יאכל כו'. וא"כ מדאורייתא קאמר. ואפילו כרת חייב וכתבו התוספות תימא דלא הל"ל ר"א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה י"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. ע"כ. ומ"ש הר"ב. כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כו'. למזבח וכו'. מסיימינן בגמרא. ומאכילת מזבח לאדם. ומ"ש הר"ב מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. כתבו התוספות תימה תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל [אכילת] אדם לאכילת מזבח מנלן. וי"ל דבפשטיה דקרא קיימו שתי האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי. ע"כ:

לאכול כחצי זית כו' ל' רש"י. הא משנה יתירה דהא תנן בספ"ק אלא לר"א איצטריך. דאע"ג דפסל ר"א במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסיל מדרבנן הכא (לגזור) [לא גזר] פחות מכזית. אטו כזית. עכ"ל. וזה לא יתכן. אלא אליביה דמ"ד דר"א מדרבנן פסל. כדאיתא בגמרא דתרי תנאי אליביה דר"א. אבל למאי דפירש הר"ב דמקרא דריש ליה מדאורייתא קא פסיל וכדמסקו התוספות וכמ"ש לעיל. ומ"מ נ"ל ליישב ג"כ דהיא גופא קמ"ל דלא תימא דר"א מדרבנן פסל מטעם גזרה קמ"ל דבכחצי זית מכשיר ואם איתא דמדרבנן א"כ ה"נ לגזור אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא: