מָצָא בָהּ מְצִיאָה, אִם רֹב נָכְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַכְרִיז. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהַכְרִיז. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, צָרִיךְ לְהַכְרִיז. מָצָא בָהּ פַּת, הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַנַּחְתּוֹמִין. וְאִם הָיְתָה פַת עִסָּה, הוֹלְכִים אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַת עִסָּה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה פַת קִבָּר, הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַת קִבָּר:

כבר נתבאר לך בב' מבבא מציעא (דף כא.) שהמוצא מציאה חייב להכריז:

פת עיסה. עיסת הבית ר' יהודה סובר ערוב טוב הקמח ורעתו וקיבר הוא המורסן:

וענין אמרו הולכין אחר רוב אוכלי פת עיסה במה שנודע מעניינה אם הם אלה הרוב חברים יהיה פתם טהור או עם הארץ יהיה פתם טמא ואין הלכה כרבי יהודה:

אם רוב כנענים א"צ להכריז. עיין בפי' הר"ב רפ"ב דב"מ [מ"ש בסוף המשנה]:

אחר רוב הנחתומים. פי' הר"ב דפת של כנעני היא מי"ח דבר. וממשנה זו קצת ראיה לדעת התוס' שכתבתי בשמם במשנה ט' פ"ג דע"ז [ד"ה אסורה]. דעדיין בימי רבי לא הותר פת של פלטר. ודלא כהר"ן שכתב שבימי רבי הותר:

אחר רוב אוכלי פת עיסה. נ"ל דפת עיסה היה מנהגם דבעלי בתים אופין בבתיהן יותר מן הנחתומים. ולפיכך אין הולכים בו אחר רוב נחתומים. וכן בפת קיבר אליביה דרבי יהודה. ויראה לי דת"ק ור"י לא פליגי אלא מר כי אתרי' ומר כי אתריה דבאתריה דת"ק הנחתומים אופים פת קיבר. ובאתריה דרבי יהודה בעלי בתים אופין פת קיבר. ופת עיסה אפשר דאף באתריה דר"י ב"ב ג"כ אופין אותו. כמו באתריה דת"ק. ואחר שכתבתי זה באו לידי דברי מהר"ם וכתוב בהן פת עיסה. נ"ל פת בעלי בתים שאינה של נחתומים. עכ"ל: