מָצָא בָהּ תִּינוֹק מֻשְׁלָךְ, אִם רֹב נָכְרִים, נָכְרִי. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַמַּשְׁלִיכִין:

אמר אם רוב עובדי כוכבים עובד כוכבים. לענין שמותר לו לאכול נבלות ומותר לנו להאכילו שאר איסורין:

ואם רוב ישראל ישראל. לענין שמחזירין לו אבדה כישראל:

מחצה על מחצה ישראל. לענין נזקין כי אם הזיק שורו ישלם חצי נזק כישראל אבל לשאר דברים הוא ספק בשלשה פנים ונדון בו להחמיר מי שהרגו אינו נהרג ואם קדש אשה היא אשת איש וצריכה גט מספק ואם בא עליה פסלה לכהונה ולא יהיה כישראל לכל דבר להקל ולהחמיר עד שיטבול לשם גירות ואין הלכה כרבי יהודה:

אם רוב כנענים כנעני. פי' הר"ב ומותר להאכילו נבלות וכו' בידים. וכ"ש שלא יחזירו לו אבידה. ולנזקים. רש"י ספ"ק דכתובות. ובגמרא (דף טו) דלענין פקוח נפש אינו כן כדתנן במשנה ז' פרק בתרא דיומא:

ואם רוב ישראל ישראל. פי' הר"ב וחייבים להחזיר לו אבדתו כישראל. ורבותא קמל"ן דמוציאין ממון מיד ישראל דאע"ג דאמרו רבנן המחזיר אבידה לכנעני עליו הכתוב אומר (דברים כ״ט:י״ח) למען ספות הרוה את הצמאה. שהשוה הכנעני לחשיבותן של ישראל ונאמר (שם) לא יאבה ה' סלוח לו. רש"י שם. ואע"ג דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. כדפי' הר"ב ברפ"ו דב"ב. ה"מ כשבא לידו הממון בהיתר ומדעת נתנם לו. הר"ש. והתוס' דכתובות. וליוחסין לא מצי לאוקומא דבעינן תרי רובא. כמ"ש בספ"ק דכתובות:

מחצה על מחצה ישראל. פי' הר"ב לענין נזקין דלהחזיר אבדה לא מצית אמרת. דא"כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי. רש"י דכתובות. וקשיא דכל אינך נמי פלגינהו מהדדי. ולא אתפרש בהו למאי הלכתא. אלא נראה כמו שכתבו התוס' דיומא פ' בתרא דף פ"ה. דבמחצה על מחצה אין מחזירין אבדה. דא"ל אייתי ראי' דישראל את ושקול. ע"כ. ומ"ש הר"ב שור של כנעני שנגח שור של ישראל כו' כדתנן במתני'. ג' פ"ד דב"ק. וכתבו התוס' תימה דה"נ ה"מ למימר מחצה על מחצה כנעני. ומנגח תורא דידן לתורא דידיה. ע"כ. כלומר דתנן התם שור של ישראל שנגח שור של כנעני פטור: