הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן וְנָפַל עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ סוֹכָה וְנָפְלָה עַל חֲבֶרְתָּהּ, וְתַחְתֵּיהֶן זְרָעִים אוֹ יְרָקוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בְּכִי יֻתַּן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִשּׁוּם אַבָּא יוֹסֵי חֲלֵי קוּפְרִי אִישׁ טִבְעוֹן, תְּמַהּ עַצְמְךָ אִם יֵשׁ מַשְׁקֶה טָמֵא בַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן וְיִתֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא), וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע:
הטקסט מוצג עם ניקוד
הרי זה בכי יותן. כלומר, האוכלין שנפלו עליהן משקין הללו, מוכשרין לקבל טומאה מכאן ואילך. שאין שום אוכל מקבל טומאה עד שיבוא עליו מים או אחד משבעה משקין, שהם, מים, יין, שמן, חלב, דבש, דם, טל. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ח) וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, כתיב יתן וקרינן יותן, מה יתן דניחא ליה, אף יותן דניחא ליה:
אין ספק כי הירקות והזרעים טופחין במים היורד עליהן וג"כ במים אשר ישקום תמיד וכשהם הזרעים והירקות תחת האילן או תחת הסוכה והרעיד האילן ההוא להפיל פירותיו או הסוכה ההיא להפיל הפירות שעל גבה ונפלו אותן משקין על אותם זרעים וירקות ונבללו אין מחלוקת בין ב"ש ובין ב"ה שכבר הוכשרו לפי שהוא ידוע כי בללו והורצה לו בלילתם אמנם חלקו במרעיד אילן על אילן שני שתחתיו זרעים וירקות ונפל מן האילן השני אוכלים בזרעים ובירקות ההם ובא רבי יוסי ואמר טעם ב"ה כמו שאתה רואה:
וחלי קופרי. כנוי:
וטבעון. שם מקום:
המרעיד את האילן ונפל על חבירו או סוכה ונפלה כו'. והר"ב העתיק ונפלו על חבירו. וכן הוא בנ"א. ומפרש הר"ב שהפירות נפלו. ולענין שיהיו מוכשרים מהמים שעל הזרעים וירקות המחוברין וכן פי' הרמב"ם. אבל בחבורו פי"א מהט"א [הלכה ט"ז] העתיק כגי' הספר ונפל כו' ונפלה כו' ומתוך דבריו שם כתב הכ"מ שהוא מפרש שמרעיד האילן להשיר ממנו מים ונפל על חבירו. או סוכה ונפלה על חברתה ותחתיהן זרעים כו' ונפלו על הפירות המחוברין. אם נגעו באותן מים. פירות תלושין לא הוכשרו. מפני שאותם מים אינם חשובים תלושים ברצון. לפי שלא נתכוין שיפלו על אותם זרעים וירקות המחוברים לקרקע. ואילו היו אותם זרעים וירקות תלושים אע"פ שלא נתכוין שיפלו עליהם. כיון שנתכוין להשירם מהאילן. ובסוף נפלו על התלושין. הוה ליה כתלושין ברצון. ע"כ. ומצאתי בנא"י שנמחק כל פי' הרמב"ם שלפנינו על המשנה הזאת. ונכתב פי' אחר והוא ע"ז הדרך שכתב הכ"מ. והראב"ד גורס ג"כ כגי' הספר. ומפרש ואמר שמרעיד האילן או הסוכה להפיל אותן. ב"ש סברי כיון שמתכוין להפיל את האילן או את הסוכה. ואין להם עוד צורך שישארו עליהן המשקין. (א"כ) מחשבת נפילת האילן והמשקים שעליו. מחשבה אחת היא. והרי הוא כמו שהרעיד (להשיר) מהם המשקין על הזרעים שתחתיהן. והרי הן בכי יותן. וב"ה סברי אע"פ כן אינו כמרעיד (להשיר) ממנו משקים. שהרי אינו מתכוין אלא להפיל הסוכה עצמה. והא דנקט זרעים וירקות מחוברים תחתיהן. רבותא הוא לב"ש אע"פ שמחוברים בשעת הכשר. אם נתלשו ומשקה טופח עליהם. הרי הן בכי יותן. א"נ אם נתלשו עם נפילת הסוכה ומשקים עליהם. סברי ב"ש התלישה וההכשר באין כאחת. והרי הן מוכשרין ואע"פ שנגבו מיד. וב"ה סברי אינן מוכשרין. וכתב עליו הכ"מ ששפתים ישק. אלא דדוחק לומר דאשמועינן רבותא לב"ש דלית הלכתא כוותיה. ע"כ. ועיין במשנה ה' פ"ד אכתוב כיוצא בזה להרמב"ם *(ועוד עיין כיוצא בזה בריש מס' טבול יום) וכתב עוד הכ"מ וז"ל ומ"ש ואם נתלשו ומשקה טופח עליהם הרי הם בכי יותן. משמע דלב"ה אינם בכי יותן. וסתם מתני' בפ"ד דמכשירין גבי פירות שנפלו לאמת המים. וגבי צנון שבמערה. וגבי קופה שהיא מלאה תורמסין. שאע"פ שנפלו הפירות במים שבקרקע. כשהוציא הפירות משם ה"ל כאילו נבללו במים תלושין ומינה נשמע דה"ה כשנפלו מים על ירקות המחוברים ונתלשו. ודוחק דאתו הני סתמא דלא כב"ה. ע"כ. ולדברי הר"ש בקופה דתורמסין לא קשיא כלל. כמו שאעתיק דבריו שם. דעם ההוצאה בעינן נמי שחושב והדיח ובכך מתורץ ג"כ מה שהקשה עוד הכ"מ מהבוצר לגת. שאם כשנתלשו והיין טופח עליהם. מודו ב"ה שהוא בכי יותן. דהתם ודאי דניחא ליה:
או סוכה. דהיינו ענף של אילן. הר"ש. וכן במהר"ם. ורמב"ם פי' סוכה ממש. ועיין מ"ש ברפ"ג דזבים:
משקה טמא. ר"ל מוכשר כי הרבה אומרים במס' הזאת טמא. בעבור מוכשר. וטהור על הדבר שאינו מוכשר. הרמב"ם במשנה דלקמן:
