מטמאין לרצון ושלא לרצון. כיון דטמאין הן, טומאתן והכשרן באים כאחד, ואם נפלו על הפירות אפילו שלא לרצון, מטמאין אותם, דלא בעינן דניחא ליה אלא כשבא המשקה קודם לטומאה, דכתיב וכי יותן מים על זרע, והדר ונפל מנבלתם עליו. אבל כשהמשקה והטומאה באין כאחד כגון שהמשקין טמאין, לא בעינן דניחא ליה:
דברי ב"ה חוששין אנו. בתמיהה. פי' שהם אמרו לב"ש לטעמיכם מי שנער קלח אחד יוכשר הקלח ההוא ונאמר שמא יצא מן העלה לעלה. והשיבום ב"ש שהקלח אחד על כן לא נחוש לו ואגודה קלחים הרבה ואמרו להם ב"ה והרי המעלה שק מלא פירות שהם חלקים נפרדים ואין אנו אומרים שמא ירדו המים מצד העליון לתחתון ויהיה הפירות התחתונים נבללין ברצון עם היות השק הכולל הפירות בהיות האגודה כוללת הקלחים ומאמר ר' יוסי התחתון טהור ר"ל אינו מוכשר כי הרבה אומרים במסכת הזאת טמא בעבור מוכשר וטהור על הדבר שאינו מוכשר:
וטעם ר' יוסי שאומר שלא נתכוין שיבלל השק התחתון אבל נתכוין להגן בו השק העליון שלא יבלל ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון והלכה כר' יוסי:
הנוער אגודה של ירק. פירש הר"ב כגון ירק שירדו עליו גשמים וכו' ומנערו כדי שיצאו ממנו מים וירדו מצד העליון לצד התחתון מקלח לקלח. ב"ש אומרים בכי יותן. כיון דהשתא בשעת ניעור הוה ניחא ליה שירדו מים מצד העליון לצד התחתון. ומתוך כך יפלו המים מן האגודה. חשיב הכשר. ובה"א אינו בכי יותן. כיון דהיה חפץ שלא יהיו מים על זאת האגודה בצד העליון. נהי דבצד התחתון ניחא ליה שירדו דרך שם. מ"מ כל האגודה אחת היא. ותחתונה שוה לעליונה. א"ל ב"ה לב"ש. והרי הנוער את הקלח אחד. וכי חוששין אנו שמא יצאו מעלה לעלה. בתמיה. וכי היכי דהתם אין חוששין. ה"נ באגודה לא ניחוש. *א"ל שהקלח אחד. פי' לא דמי אגודה לקלח. דשם קלח אחד הוא וכל עלין שבו דין אחד להם. אבל אגודה אין סברא לעשות כל קלחין שבה אחד. כמו שאנו עושים כל עלין שבקלח א'. כנ"ל לפרש מהר"ם:
הרי המעלה שק מלא פירות כו' עיין במשנה ז' פ"ד:
אבל אם העלה. כמו אבל שרה אשתך (בראשית י״ז:י״ט). כלומר בהא מודינא. כ"כ מהר"ם. וכן במס' מעילה פ"א משנה ב':
ר' יוסי אומר התחתון טהור. שלא נתכוין שיבלל השק התחתון. אבל נתכוין להגין בו השק העליון שלא יבלל. ונמצא בלילת התחתון שלא לרצון. הרמב"ם. וכתב עוד דהלכה כר"י אבל בחבורו פי"ד מהט"א כתב כת"ק:
טהור. ר"ל אינו מוכשר. כי הרבה אומרים כו' הרמב"ם כמו שהעתקתי [סוף המשנה] דלעיל: