הַמַּרְעִיד אֶת הָאִילָן לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ אֳכָלִין אוֹ אֶת הַטֻּמְאָה, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. לְהַשִּׁיר מִמֶּנּוּ מַשְׁקִין, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הַיּוֹצְאִין וְאֶת שֶׁבּוֹ, בְּכִי יֻתַּן. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַיּוֹצְאִין, בְּכִי יֻתַּן, וְאֶת שֶׁבּוֹ, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ מִכֻּלּוֹ:

אע״פ שאין סופו לרצון. כשנפלו על הפירות לא ניחא ליה, אפ״ה הוי הכשר. אי נמי, סופו לרצון, כשנפלו על הפירות. אבל בתחילת ביאתן היה הדבר קשה בעיניו, הכל הוי הכשר:

אמרו ב"ש שכיון שכוונתו שיפול מה שיש בה מן המשקין כל מה שיפול ממנו בענין זה הוא מכשיר את האוכלין ומהמשקה הנשאר באילן מכשיר ג"כ וב"ה אומרים כי הנשאר באילן אינו מכשיר את הזרעים כשיגע בהן בעת הרעדת האילן לפי שבעת שהרעיד האילן היתה כוונתו שלא ישאר בו דבר מן המשקים הילכך מה שנשאר שם אינו לרצונו וזהו ענין אמרו מפני שהוא מתכוין שיצאו מכולו:

ואת שבו בכי יותן. כתב הר"ב דאחשובי אחשבינהו וכתלושים וכתלושים דמו. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ד. ובפירוש הר"ב שם משנה ז':

ואת שבו אינן בכי יותן. ואע"פ שנשרו ממקום למקום. הרמב"ם פי"ג מהלכות טומאת אוכלין: