הַמְסַכֵּךְ אֶת גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

סלון. צינור ומרזב וסלון אחד הוא. ובסלון של חרס דוקא מיירי דבסלון של מתכת אין צריך עפר שלשה טפחים:

חייב באחריותו לפרוע כפי מה שהפסיד ואין הלכה כר"י ולא כר' שמעון וידוע שכל הארצות בשעת השמטה הפקר הם ואין לאדם קנין גמור בהם ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמטה כמי שאינו שלו ואין הלכה כר"ע:

המסכך את גפנו וכו'. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע"כ. [*ועיין במ"ש במ"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']:

הרי זה קדש. כתב הר"ב דדריש כלאים מכ"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש"מ דמ"מ אסור כלאים:

[*וחייב באחריותו. כתב הר"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ"ד פ"ד דבכורות]:

רבי יוסי ורבי שמעון וכו'. פסק הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ"ש לקמן בזה בס"ד ומ"ש בסוף הפרק: