חס עליהן לפסקן. כלומר חמל עליהן לכרות אותן שלא יתקלקל העריס ולא הניחם מפני שמחשבתו עליהן אלא בשביל דבר אחר מלבד זה ומפני כך מותר לו לזרוע תחתיהם שאינן חשובות בכלל האפיפיריות אלא אם כן היה מחשבתו לדלות עליהן הענפים הצומחים:
עריס שהוא יוצא מן המדרגה מדריגה הוא תל גבוה שגפנים נטועים עליו ומונחים על עריס של קנים שבולט מראש התל ומסכך ע"ג שדה שלמטה. ונ"ל דה"ה בהיו הגפנים עומדים בארץ במישור וראשן מונח על עריס. אם יכול ללקט הענבים כשעומד בארץ צריך להרחיק מקצה העריס ד"א. רק נקט שעומדין במדריגה משום סיפא שאינו יכול ללוקטן כשעומד בארץ. וזה שייך רק בעומדים במדריגה דרק בכה"ג נוכל לומר שגובה התל מצטרף לההרחק:
