כִּלְאַיִם ו׳ · ט׳

הַפֶּרַח הַיּוֹצֵא מִן הֶעָרִיס, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ מְטֻטֶּלֶת תְּלוּיָה בוֹ, כְּנֶגְדּוֹ אָסוּר. וְכֵן בְּדָלִית. הַמּוֹתֵחַ זְמוֹרָה מֵאִילָן לְאִילָן, תַּחְתֶּיהָ אָסוּר. סִפְּקָהּ בְּחֶבֶל אוֹ בְגֶמִי, תַּחַת הַסִּפּוּק מֻתָּר. עֲשָׂאָהּ כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ עָלָיו הֶחָדָשׁ, אָסוּר:

על המשנה הזו

משנה כִּלְאַיִם ו׳ ט׳, מתוך מסכת כִּלְאַיִם שבסדר זרעים. למטה מובאים פירושי ברטנורא, רמב״ם ותוספות יום טוב על המשנה, בעברית מנוקדת.

כל המפרשים

רמב״ם

רבי משה בן מימון · ספרד ומצרים, המאה ה־12

הפרח היוצא רואין אותו. פי' נחשב אותו בלבנו כאילו דבר נתלה מקצתו על הארץ וכל מה שכנגדו משטח הארץ אסור לזרוע בו: ואמר וכן בדלית. ר"ל וכן בפרח היוצא מן הדלית והוא הגפן בלא עריס:

המותח זמורה. הנוטה אותה:

ספקה בחבל. קשרה בחבל או בגמי. ואם נתכוין בחבל ההוא שבקצה הענף לדלות עליו ענפים אחרים הוא כמו אפיפיריות ואסור לו לזרוע כמו שהקדמנו:

מקור: ספריא · נחלת הכלל

תוספות יום טוב

רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17

תחתיה אסור. כתב הר"ב מכאן ומכאן מותר. ובלבד שלא יהיה בתוך עבודת עיקר הגפן. וכן כתב הר"ש:

מקור: ספריא · נחלת הכלל