כֵּלִים ה׳ · ג׳

ושייריו. אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:

עטרת הכירה. יעשה בנין עגול על ראש הכירה להניח בו הקדרה ולא יצאו מחום האש כלל וזה הבנין יקרא עטרת הכירה לפי שהוא עליו כמו עטרה על הראש. וכאשר נטמאת הכירה לא יטמא זה הבנין הנוסף עליו ממעל. ויעשה לפני התנור מקום מוקף בכתלים שיושם בו הלחם בעת יציאתו מהתנור יקרא זה המקום טירת התנור והוא כדמיון חצר נגזר מלשון בחצריהם ובטירותם (בראשית כ״ה:ט״ז) ואמר מטמא במגע ובאויר ר"ל כי כאשר נטמא התנור אם בהגעת השרץ לו מתוכו או בהגעתו באוירו בלתי שימששהו הנה זאת הטירה תטמא לפי שהיא מצרכי התנור וחלק מחלקיו. ואם היתה פחותה בגובה מד' טפחים לא תטמא לפי שהיא בלתי ראויה לקבל הלחם בו וכאשר חברה לתנור הנה כבר נראה בעשייתה שהיא נעשה לצורך ושהוא רצה לדבקה בתנור ולזה תטמא בטומאתו באיזה שיעור שיהיה החבור חלוש כמו שאם סדר ג' אבנים בצד התנור והרכיבו על אלו האבנים. וכבר יעשה בצידי הכירה מקום יניחו בו פך השמן יקרא בית הפך. ומקום יניחו בו התבלין יקרא בית תבלין. ומקום יניחו בו הנר יקרא בית הנר. וכאשר נטמא הכירה במגע שרץ שיגע לה בפנים כבר נטמאו אלו המקומות כולן להתחברם בכירה. אולם אם נטמאה הכירה באויר לבד כשיגיע השרץ באוירה הנה נטמאת הכירה ולא נטמאו אלו המקומות. וכבר התבאר בש"ס (שבת דף מח:) שר' מאיר שם אלו ההבדלין להיות מהכירה שטומאת אלו המקומות הם מדרבנן והם חשובות מחוברים ואין שורפין עליהן את התרומה לפי שאם היו מעצם הכירה מן התורה יטמאו בטומאת הכירה איך שתטמא בין במגע בין באויר והלכה כרבי מאיר:

[*טירת התנור. פי' הר"ב חצר כו' וכ"כ הרמב"ם. וצריך לי עיון א"כ אמאי לא נשנו גם כאן חילוקי הדינין השנויין במ"ג וד פרק ז לענין חצר הכירה. ואף הרמב"ם בחבורו פי"ז מהלכות כלים לא כתב אלא כסדר המשנה. ומיהו הא ל"ק אמאי קרי הכא טירת. די"ל דטירה שם חשוב יותר מחצר. שהחצר שם לכל חצר. וטירה שם לחצר שלפני בית השרים וכיוצא בזה. וכן התנור גדול וחשוב מכירה. והר"ש מפרש טירת התנור שהוא כמו עטרת כירה. אלא דבתנור מקרי טירה. ושבתוספתא קרי נמי לשל כירה טירה]:

מטמאה במגע ובאויר. משום בית הפך ואינך דתני להו בסיפא דמחלק בהו בין טומאת מגע לטומאת אויר. קתני הכא ברישא דמטמא במגע ובאויר. אע"ג דלא אצטריך וה"מ למיתני סתמא מטמאה:

ואין מטמאין באויר. כתב הר"ב אם נתלה שרץ באויר כירה כו'. אבל באויר עצמו מיטמא הוא עצמו. דכלי חרס הוא. הר"ש.

דברי ר"מ. כתב הר"ב והלכה כר"מ. וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפי"ז מהל' כלים. ואע"ג דר"ש פליג עליה [כלומר ובפ"ד דערובין דף מ"ו קאי בתיקו היכא דפליגי ר"מ ור"ש] פסק כר"מ משום דבפ' במה טומנים (שבת דף מח) אמרי' מאן תנא [הא מלתא דאמור רבנן] כל המחובר לו הרי הוא כמוהו [כדתנן במ"ב פי"ב] ר"מ היא דתנן בית הפך כו' ועוד דר"מ מחמיר. עד כאן:

רבי ישמעאל. נ"א רבי שמעון. וכן העתיק הר"ב והר"ש והכי מוכח במ"ה פרק ז והכי מייתי לה בגמ' דשבת שם: