כֵּלִים ה׳ · ד׳

וחכמים אומרים בד"א בגדול ר"ל דוקא בהי' רוחב התנור גדול יותר מגבהו אז אמק"ט בתחילתו או בסופו רק בשנשאר גובה כתליו ד"ט. דהיינו בכדי שישמור חומו עדיין. וכ"ש שאינו נטהר מטומאה שכבר נטמא. עד שלא ישאר גובה כותליו כך:

וא"ת בין לר"מ ובין לר"ש ממ"נ. אי מחשבו חיבור זל"ז מ"ש מטירת התנור דאמרינן לעיל דאפי' באינה גבוה ד"ט אפ"ה כשמחוברת לתנור. לכ"ע הן חיבור זה לזה. אפי' נטמא א' מהן באויר. ואי אינן חיבור זל"ז מ"ש מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דלכ"ע אע"ג שאינן חיבור זל"ז להטמא כ"א כשנטמא חבירו. עכ"פ יש לכל אחד טומאת עצמו אפי' כשנטמא רק באויר. ולרמב"ם נראה דהנך אמק"ט מאויר ע"ש כלים פי"ז. ונ"ל דלכל כ"ח שיש לו ב' ב"ק יש ג' מדריגות. א) בצריכין הב' ב"ק לגוף א' ולתשמיש א'. וכגון טירת התנור דצריך להושיב שם הלחם כשיורידוהו מהתנור מאפייתו נמצא דהתנור והטירות שניהן צריכין לאפיית הלחם בכה"ג לכ"ע שניהן דינן כב"ק א' להטמא כ"א כשנטמא חבירו אפי' באויר. ב) ובאין תשמיש של ב"ק א' תלוי בב"ק חבירו כלל. כגון קערות שבטבלא שאין האכילה שבזה תלוי באכילה שבב"ק חבירו. לכ"ע גם טומאתן אינו תלוי זב"ז. רק כ"א מק"ט לעצמו אפי' באויר. ככל ב' ב"ק המובדלים לגמרי זה מזה. ג) אולם כשצריכין שניהן לגוף א'. אבל לב' תשמישין מופרדין שבאותו גוף. כגון פך וחביריו. שהפך והכירה שניהן צריכין להקדירה. אבל הכירה לבשל. והפך לתבל. ושניהן לקדירה. בהא פליגי. דלר"מ שניהן חיבור זל"ז מד"ס. ולהכי חשבינן להו מחוברין עכ"פ למגע ולר"ש אף דלענין טומאה אינן חיבור זה לזה עכ"פ מדמחובר הפך להתנור והתנור מחובר בקרקע. הרי כל ב"ק שמחובר בקרקע אמק"ט. חוץ מתנור והרי הנך אין דינן כתנור. וטהורין. ועי' עוד מ"ש בס"ד לקמן פי"ב סי' ל"ח ודו"ק:

ברע"ב ד"ה או שהוסק בבית האומן מקדם שנגמר מלאכת עשייתו. ע"כ מיירי לאחר שהדביק סביביו טיט להחזיק חומו דאל"ה לא מיטמא עדיין כמו שפי' בר"ת בד"ה משיסיקנו. והאי קודם שנגמר שכ' ר"ל קודם שחברו בארץ כי אין דרך האומן לחברו בארץ אלא הבעה"ב הלוקחו ממנו. וזהו ג"כ כוונת התוספתא שהביא הר"ש תנור שהסיקו עד שלא נגמרה מלאכתו (דהיינו קודם חיבורו בארץ) ור"י דמטהר שם אזיל לשיטתו לקמן במ"ו. וכפר סיגנא נ"ל דשם היו דרין האומנים במלאכת התנורים. והביא ר"י ראיה מחכמים דטהרום. ומשנתינו הביאה מר"ג דטמאן. ולא נצטרך לדחוק דשני מעשים הוו כמש"כ הרא"ש: