תַּנּוּר שֶׁהֻסַּק מֵאֲחוֹרָיו, אוֹ שֶׁהֻסַּק שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, אוֹ שֶׁהֻסַּק בְּבֵית הָאֻמָּן, טָמֵא. מַעֲשֶׂה שֶׁנָּפְלָה דְלֵקָה בְתַנּוּרֵי כְפַר סִגְנָה, וּבָא מַעֲשֶׂה לְיַבְנֶה, וְטִמְּאָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

במה דברים אמורים. דתחלתו ושייריו ארבעה:

כבר קדם המאמר שהתנור לא יטמא עד שיוסק וזהו גמר מלאכתו ואמרו כי כאשר הוסק מחוץ או בזולת כוונה או שהסיקו האומן אשר עשאו ואע"פ שלא הסיק אותו לאפות בו הנה הוא יטמא הואיל והוסק מכל מקום והבאת המעשה מורה כי אם הוסק שלא לדעת טמא וזה מאמר אמתי:

טמא. לשון הר"ב יש ספרים שגורסין טהור ושבוש הוא. טעמו כדכתב הר"ש דקשה דהוי מעשה לסתור. ומיהו כתב די"ל דהכי מייתי וטימאן ר"ג מכלל דרבנן פליגי עליה מדלא קתני ובא מעשה לפני ר"ג ליבנה וטמאן. וכל הני גוונא דנקט בית האומן ומאחוריו [*דהיינו שעשה אש מבחוץ לצלות בשר. או לשאר צורך. וממילא הוסק התנור שלא נתכוין לכך] לא הוי אלא לפרש כיצד שלא לדעת. *)דהא היסק מאחוריו ע"כ מהני כדתנן בסמוך נתנו על פי הבור [*וכה"ג אשכחן פ"ב דחולין (סוף משנה ג)] ולא נתברר לי מנא לן הא דבעינן לדעת. ע"כ: