כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֵין לָהֶם אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ, וְאֵין לָהֶם בֵּית צְבִיעָה. וְאֵין מַטְבִּילִים כֵּלִים בְתוֹךְ כֵּלִים לְקֹדֶשׁ. כָּל הַכֵּלִים יוֹרְדִין לִידֵי טֻמְאָתָן בְּמַחֲשָׁבָה, וְאֵינָן עוֹלִים מִידֵי טֻמְאָתָן אֶלָּא בְשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה, שֶׁהַמַּעֲשֶׂה מְבַטֵּל מִיַּד הַמַּעֲשֶׂה וּמִיַּד מַחֲשָׁבָה, וּמַחֲשָׁבָה אֵינָהּ מְבַטֶּלֶת לֹא מִיַּד מַעֲשֶׂה וְלֹא מִיַּד מַחֲשָׁבָה:

ביאור בזאת ההלכה שכל מה שנזכר בזה הפרק והוא אמרו כלים שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ואם נטמא אחוריו לא נטמא בית צביעתו אמנם זה לתרומה לבד אולם לקדש כלי שנטמא אחוריו נטמא כולו והוא אמרו כלי הקדש אין להם אחורים ותוך ואין להם בית הצביעה וכן ג"כ אינו מותר להטביל כלים בתוך כלים לקדש כמו שישימו כלים קטנים לתוך גדולים ויכניס הכל במקוה אבל אמנם יטבילו הכלים אחד אחד זהו הענין הצריך באלו הכלים בקדשים ואולם לתרומה מטבילים כלים לתוך כלים וזהו כולו למעלת הקדש ולגדלו וכבר נמנו אלו הדברים בכלל מעלות הקדש כמו שהתבאר בשלישי מחגיגה (דף כ:) ואמר יורדין לידי טומאתן במחשבה המשל בזה שהנה כבר הקדמתי לך שטבעת אדם מקבלת טומאה וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה ואם היה אצלו טבעת בהמה וחשב עליה לשומה טבעת אדם הנה היא מקבלת טומאה בזאת המחשבה והוא אמרו יורדים לידי טומאתן במחשבה וכאשר חזר אחר זה וחשב עליה להחזירה לבהמה כמו שהיתה הנה היא לא תנצל מהטומאה בזאת המחשבה והוא אמרו והמחשבה אינה מבטלת לא מיד המעשה ולא מיד המחשבה אולם אם היתה טבעת אדם אשר היא מקבלת טומאה וחשב עליה להחזירה לבהמה הנה זאת המחשבה בלתי מועילה עד שיעשה מעשה אם כשישוף אותה או שישנה תמונתה ואז תשוב שלא תקבל טומאה והוא אמרו אין עולין מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה וכבר התבאר ענין הכלל בכללות והוא כלל אמתי לא יפול בו דבר מן התנאי והספק ושמור אותו שהוא גדול התועלת:

ואין להם בית צביעה. אתאן לר"מ דאמר במ"ז לידים טמאות שייך לשון זה שהכלי טהור ובקדש דגזרי' בית הצביעה שאין בו משקין שמא יגע באחוריו שיש בו משקים. אבל לר"י כה"ג אפילו בתרומה גזר ולקדש כולו טמא אפילו תוכו מה שייך לשנות אין להם אחורים ובית הצביעה. כיון דתוכו נמי [אין לו] ואי הוה תני אין להם אחוריים ותוך. סגי בהכי. אע"ג דלא תני בית הצביעה. כ"כ הר"ש מהתוספתא וזה לפי שטתו דמפרש לרישא דמתני' ז כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך ויש להן בית הצביעה. שנשנה ג"כ לשלא יגע הא אטו הא. כמ"ש לעיל בשמו. אבל לשטת הרמב"ם דמפרש שנשנה לענין שאם נטמא הא' לא נטמא חברו אצטריך שפיר למתני דלקדש. אף בית הצביעה אין לו. כלומר אינו מחולק אלא כשנטמא הא' הכל טמא אף בית הצביעה. וכ"פ הר"ב ברפ"ג דחגיגה:

[*במחשבה. ועמ"ש לקמן בד"ה ומחשבה וכו']:

אלא בשינוי מעשה. עיין ס"פ דלקמן ממשנה ז ולהלן:

ומיד מחשבה. כ"ש [הוא. כיון] דמעשה מבטל מעשה. ולא נקטה אלא משום סיפא. דדוקא מעשה מבטל מיד מחשבה. ולא מחשבה מיד מחשבה. הר"ש:

ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא. לא אתי דבור ומבטל מעשה. אלא מיד מחשבה מיהא תיפק. שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. כדרב פפא. דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן. [*הא כיצד כי יותן] דומיא דיתן. מה יתן דניחא ליה אף יותן נמי דניחא ליה. ואע"ג דנפלו ממילא. אלא דניחא ליה במחשבה. הוי הכשר. וקרי ליה כי יתן. והיינו בידים. גמרא פ"ג דקדושין דף נט. [*ומדאמרי' לא אתי דבור. נ"ל דדוקא דבור. ולא סגי במחשבה. ועיין מ"ש במשנה ד פרק ט דפרה. ומ"ש בסוף פ"ג דב"מ [ד"ה החושב]. גם עיין במשנה ו פרק ח דטהרות. ובמשנה יא פרק ג דעוקצין] [ד"ה משיחרחר] :