בית הצביעה. מקום בעובי ראש הכלי כדי שלא יכניס ידו בשפלות הכלי וא"ר טרפון שבעריבה גדולה לבד אשר יהיה בו דין בית הצביעה ר"ל כי כאשר נטמא גב הכלי לא נטמא בית צביעתו ור' עקיבא אומר בכוסות לבד זה הדין כי כאשר נטמא גב הכוס לא נטמא בית צביעתו ור' מאיר אומר כי היות בית הצביעה נבדל הדין מן גב הכוס אמנם זה הענין היות היד טמאה או טהורה ר"ל כי כאשר היתה ידו טמאה והחזיקו בכלי בבית צביעתו נטמאו משקים שבבית צביעתו ונטמאת בית צביעתו בלא ספק מפני אלו המשקין הנה אחורי הכלי לא תטמא ומשקין הבאים מחמת ידים טומאה קלה מאד כמו שבארנו בפתיחה וכן אם היה גב הכלי טמא וידיו טהורות והחזיק הכלי בבית צביעתו הנה ידו לא תטמא ור' יוסי אומר שהיות בית הצביעה כנבדל מאחורי הכלי אמנם זה בידים טהורים לבד כאשר החזיק הכלים בבית צביעתו הנה ידיו כפי מה שהיו עליו מן הטהרה ואע"פ שאחורי הכלי טמאים וכל מה שתראה בזה הפרק ממה שיראה לך שהידים יטמאו מאחורי הכלי שנטמא במשקין זה הנה דעת ר' יהושע כמו שהתבאר בשלישי ממס' ידים אבל חכמים אומרים שכלי שנטמא באב הטומאה לבד הוא אשר יטמא את הידים כמו שהתבאר שם והלכה כתנא קמא אשר אמר כל הכלים יש להם בית הצביעה ואמר רבי יוסי שזה אמנם הוא שלא יטמאו ידיו בבית הצביעה אע"פ שאחורי הכוס טמאים והוא המשיל בזה משל ואמר:
נחלת הכלל
תוספות יום טוב
רבי יום טוב ליפמן הלר · המאה ה־17
לעריבה גדולה של עץ. פי' הר"ב שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש כו'. וכ"כ הר"ש אבל הוא מפרש ג"כ ויש להן בית צביטה בכה"ג. דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא. לא גזרינן האי אטו האי. שלא יטלנו בזה פן יגע בזה ע"כ. והר"ב מפרש שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור כו'. וכ"פ ברפ"ג דחגיגה וכפירש"י שם. וכן הרמב"ם התם והכא. והוא מפרש בעריבה גדולה נמי לענין זה שכאשר נטמא *) (ג"כ) הכלי [במשקין טמאין] לא נטמא בית הצביטה ע"כ. ועמ"ש לקמן במשנה ט:
אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד. וצ"ל היינו טעמא דר' יוסי דכשהוא וידיו טהורות. אז נזהר היטב שלא יבא לידי רבוי טומאה לא הוא ולא כליו. אבל כשידיו טמאות אינו נזהר כל כך וחיישי'. מהר"ם:
יש להן אחוריים ותוך דאותו צד שנחלק ברהיטני האבעל בל"א. זהו הצד רגיל להיות כלפי מעלה ולהושיב עליו כלים ומאכלים. ולכן נחשב זה תוך שלו. אבל רגלים שלהן שנפלו עליהן משקין הללו. לא נטמאו כלל מדכל עיקר טומאה זו דרבנן לא החמירו גבייהו כל כך:
כך פירשתי ע"ד הר"ש והר"ב. אמנם ק"ל לפ"ז א"כ בחרחור ודרבן לעיל סי' יא שכפי הנראה לר"ש ור"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. מנגבו והוא טהור. וק' ואמאי. והרי אין לחרחור ודרבן ב"ק. ואי"ל דבאמת להר"ש והר"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. הו"ל כנפלו על אחוריים. דעכ"פ נטמאו הן עצמן. ליתא. דהרי כבר כתבנו דלהר"ש והר"ב הד' והז' מחשבו כאחוריים. ואי נימא דגם הריוח שביניהן מחשב כאחוריים. מה לי ד' וז' דנקטו הרי כל המרדע שבין חרחור ודרבן כולו דינו כאחוריים. ותו א"כ למה כשנטמא חרחור ודרבן לא נטמא מהאחוריים רק ד' וז' הרי כולו הוא אחוריים. וי"ל דס"ל לרבותינו דהריוח שביניהם מחשב כאחוריים לעצמן. א"נ י"ל דמדמספקי' באותו ריוח לאיזו צד נשדיי' אם לחרחור אם לדרבן משו"ה כיון דטומאת משקין לכלי רק מדרבנן הוא אזלי' לקולא וטהור [ועי' רמל"מ רפכ"ח מכלים] אמנם להרמב"ם והרא"ש הכא מלת המקבלים אכני כלים עצמן ודכוותייהו קאי. ורבותא קמ"ל דאף שיש להן עצמן ב"ק. אפ"ה לא חשיב ב"ק שלהן להביא טומאה על עצמן רק מנגבן. וכל הכלי טהור. מיהו לשיטה זו קשה לכאורה מהרמב"ם (פכ"ח מכלים) שכתב דבנפלו. משקין על הריוח שבין ז' לד' אין טמא אלא הריוח. ואמאי והרי כל יד אפי' של כלי ב"ק סגי לה בניגוב. וי"ל דס"ל להרמב"ם דהריוח ההוא אין דינו כיד אלא כאחוריים לד' וז'. וכמש"ל סי' י"א. דאע"ג דכל יד שאין לו ב"ק בנפלו משקין עליו כולו טמא. אפ"ה באחוריים אף שאין בו ב"ק בנפלו משקין עליו רק הוא טמא:
נחלת הכלל · Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
רש״ש · כֵּלִים כ״ה ז׳
א׳
במשנה כה"כ כו' ויש להם בית צביעה. עמש"כ בחגיגה רפ"ג פי' נכון בזה בס"ד:
ב׳
בהר"ב ד"ה לעריבה. שאם יש משקים כו' אוחז כו' שמא יגע כו' ויחזרו ויטמאו כו'. מכ"ז משמע דלכתחלה קאמר ובמשנה דלקמן בפירוש דידים טהורות מפורש בה דלענין דיעבד קאמר. ולשון התוספתא שהביא הר"ש נאחז בסבך בזה ואין למישמע מינה אם אפי' לכתחלה או דיעבד דוקא:
ג׳
שם והלכה כת"ק וכדמפרש ר"י. דבריו אלו בלא ביאור דלפירושו הת"ק מיירי לענין אם נטמא אחד שלא נטמא חבירו. ופלוגתייהו דר"מ ור"י לענין אחיזה ואינן עולין לפי' בדברי הת"ק. ואין לומר דכוונתו הוא ג"כ לב' הענינים דהל' כת"ק לענין דאם נטמא זה ל"נ זה. ולענין אחיזה ה"ל כדמפרש ר"י דא"כ הלכה כת"ק ל"ל דהא ליכא מאן דפליג עליה:
